יום העלייה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, בסיומה של מגילת העצמאות נכתב: אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל, כלומר, היה ברור לחותמי המגילה שיש לנו שאיפה ברורה לעודד את עליית היהודים מרחבי העולם לארץ. כיום באתר משרד העלייה והקליטה כתוב שהוא אחראי לסיוע לעולים ולתושבים חוזרים, ובנוסף, הוא אחראי לתהליכי עידוד העלייה לישראל. מה שכלול בזה, לפחות על פי האתר, זה קשר עם מי שמתעניין בעלייה ועידוד חזרתם של ישראלים השוהים בחוץ לארץ.

אבל העיקר חסר מן הספר. איפה הפעילות המסיבית לעודד בפועל את מיליוני יהודי העולם לקום ולעלות ארצה? גם משרד התפוצות לא עוסק במשימת-העל הזאת, אלא מתמקד בחיזוק הזהות היהודית והקשר למדינת ישראל ובמאבק נגד האנטישמיות והדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל. אכן, אלו משימות חשובות מאוד. אבל זה לא רק תפוצות, זוהי גלות; אלו קהילות שנמצאות במקום זר שאיננו מקומן האמיתי.

לכאורה היה מקום לשאול: איזו זכות יש לנו בכלל לעודד יהודים לעלות לארץ? נכון שיש אנטישמיות ברחבי העולם שלא רק שלא פוחתת אלא אף מתגברת, כמו שראינו כולנו בלינץ' באמסטרדם, כמו גם במקומות אחרים באירופה, אבל אחרי מה שעברנו בשמחת תורה תשפ"ד ובשנה שחלפה, אולי לא נכון לקרוא ליהודים לבוא לכאן ולהסתכן.

מרן הרב קוק זצ"ל נשאל על כך לפני מאה שנה, וענה שהייסורים בחוץ לארץ הם פרפורי גסיסה, והייסורים בארץ הם חבלי לידה, כמו שמתאר יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות את הגלות כבקעה מלאה עצמות, כלומר כבית קברות ענק שממנו הקדוש ברוך הוא מוציא אותנו בתהליך הגאולה והתחייה של עם ישראל. במהלך 200 השנים האחרונות עם ישראל הולך ושב אל מקומו ואל עצמו. פה העתיד. פה התקווה.

אדוני היושב-ראש, אנחנו עכשיו במוצאי י"א בחשוון, יום פטירתה של רחל אימנו. רש"י בפירושו לפרשת ויחי מביא מהמדרש את ההסבר מדוע יעקב אבינו קבר את רחל אימנו בדרך ולא במערת המכפלה. אני מצטט: "שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה. כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליה רחמים, שנאמר: קול ברמה נשמע" – רחל מבכה על בניה – "והקדוש ברוך הוא משיבה: ויש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם". את דברי רש"י הללו נהגו ללמוד בתלמודי התורה במזרח אירופה בניגון מיוחד.

וראוי להזכיר כאן את דבריו של מקס נורדאו, כשהסביר מדוע הזכיר את המדרש הזה בנאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ואני מצטט: באחד הימים בפריז, בשעה שהייתי מקבל חולים בביתי, באה אליי אישה ענייה מרחוב היהודים עם ילד בן שמונה או תשע להתרפאות. ראיתי בילד שפיקח היה. שאלתי אותו באיזה בית ספר הוא לומד, וענה לי בשפה רפה כמתבייש שהיה לומד בחיידר. ואמו הוסיפה משלה, כמצטדקת, שאביו הוא מן הדור הישן, ואינו רוצה שבנו ילך לבית ספר של גויים קודם שיגמור את לימודיו בחיידר. כמעט בלעג שאלתי את הילד מה היה לומד בחיידר. הוא נתמלא רגש, והתחיל לספר ביידיש את האגדה של רחל אימנו שלמד בחומש ביום שלפני שחלה. באותה שעה נזדעזעו כל איבריי. חיבקתי ונישקתי אותו על מצחו ובליבי אמרתי: עם כזה ששומר זיכרונות כאלה אלפי שנים ומשריש אותם בלב ילדיו אינו עלול למות, והוא מובטח לחיי עולם. זה קרה באותם הימים של מעשה דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לומר שהילד הזה היה אחד הגורמים לקרב אותי לציוניות ולהאמין בנצח ישראל. סוף ציטוט.

מאז תחילת המלחמה ישנה התגברות בעלייה לארץ. גם בקרב יהדות העולם ישנה התפכחות. אסור לנו להחמיץ את השעה. אנחנו חייבים להיות אקטיביים בעידוד העלייה בקרב יהודי העולם.

ומכאן אני פונה בקריאה ליהודים ברחבי תבל: עלו והצטרפו אלינו, אל מדינת ישראל. בואו אל ארצנו הטובה, ארץ חמדת אבות, ארץ הקודש, ארץ ישראל. תודה רבה.