יום העלייה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. אנחנו מדינה של עלייה – –

– – מדינה שמכילה עוצמות בלתי רגילות של קצוות תבל. אז אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, ראשית, אני רוצה להודות לך באופן אישי, אדוני היושב-ראש, על זה שכיבדת אותנו בנוכחותך בשדולה של יוצאי אתיופיה, וכיבדת את המשפחות השכולות – שחלקן יושבות, או תכף ייכנסו לכאן, למליאה – בדבריך המרגשים מאוד בכנס. אני רוצה רק להודיע לחברתי חברת הכנסת צגה מלקו, כי אני נאלץ להגן על שמו הטוב של שר העלייה והקליטה, ידידי אופיר סופר, שאיננו נמצא כאן – למרות שתכנן ורצה להיות – בשל השתתפותו בהספד שהוא נושא בלווייתו של החייל העולה בן המנשה סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת, זכרו לברכה, ולכן הוא לא הגיע לכאן.

במקומו הגיע המנכ"ל, אכן.

ראו, השבת האחרונה קראנו את פרשת לך לך. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", מצווה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו. זהו אחד הניסיונות הקשים שאברהם עובר. מדוע? לעזוב מקום שאתה מכיר, לעזוב מרחב שנוח לך לחיות בתוכו, לעזוב את המקום הבטוח שלך, את ההיסטוריה, את השורשים, את המקומות שבהם גדלת, זה מורכב מאוד, מורכב לעזוב את כל זה, גם אם אתה הולך למקום טוב יותר. המורכבות הזאת מתגלה בכל עולה ועולה. כל אדם, לא משנה מאיפה הוא יוצא – המורכבות הזאת היא חלק ממנו, ולכן יש לנו הערכה רבה, יש לנו כבוד והערכה לעולים באשר הם. ראו, לצאת ממקום שבו אתה גדל ונמצא, גם אם התנאים לא תמיד הכי טובים, זה מורכב.

בדידי הווה עובדא. אנוכי יצאתי מאתיופיה בגיל צעיר, בגיל שש, מתוך חלום וכמיהה ורצון עז להגשים את חזון הנביאים, מתוך הדרכה של ההורים שלנו שגם אם קשה תהיה הדרך, למען ציון לא אחשה. הוריי יצאו לדרך מאתיופיה בשנת 1980, ברגל מאתיופיה עד סודן, 1,000 קילומטר קשים, מתוך ידיעה ברורה שלא כולם ישרדו. אבל הרצון לעלות לארץ, הרצון להתאחד עם כלל ישראל, הרצון להגשים את חזון הנביאים, היה כל כך חזק, שהוא אפשר להם לעמוד בניסיון הגדול שאברהם אבינו עמד בו. את זה אני אומר בשמי ובשם אבי, זיכרונו לברכה, אבל זה נכון לגבי כל עולה ועולה, לא משנה מאיפה הוא יוצא.

"עד אשר יניח ה' לאחיכם כָּכֶם וירשו גם המה את הארץ אשר ה' אלקיכם נותן להם ושבתם לארץ ירֻשתכם וירשתם אותה אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן מזרח השמש", כתוב ביהושע פרק א'. הגשמת חזון הנביאים זו אחת הבשורות של העת החדשה. ב-76 שנה של המדינה אנחנו קולטים ונקלטים בארץ חמדת אבות, ולדבר הזה יש עוצמות בלתי רגילות. אני כל כך מתרגש שיש יום כזה, יום העלייה, יום שבו אנחנו מעריכים, מוקירים וזוכרים את מי שלא זכו לעלות לארץ, לכאן.

היום עשינו כנס של השדולה, כפי שציינתי בתחילת דבריי, כנס שהיה בסימן יום הסיגד, שיתקיים בעוד שבועיים, של הקהילה האתיופית, ובסימן גבורתם של הנופלים יוצאי אתיופיה, שהם כפול מיחסם היחסי בתוך החברה: אנחנו 1.7%, ובערך 3.5% מהנופלים בקרב החיילים הם יוצאי אתיופיה. את הדבר הזה – רצינו להנכיח אותו. היה חשוב לכבד ולחבק את הנופלים, את המשפחות. הגיעו לכאן 31 משפחות של הנופלים, והם סיפרו לנו שהגבורה שלהם היא לא גבורה שהתחילה היום, היא גבורה שהתחילה בבית, מהסבא והסבתא; היא גבורה שהתחילה רחוק רחוק, בהיסטוריה הרחוקה, ואנחנו היום זוכרים אותם.

אז אני רוצה רק, ברשותכם, כדי לזכור אותם, להגיד את שמותיהם כאן מעל גבי הבמה: אביאל מלקמו, אברהם אובגן, אברהם פטנה, אדיר אישטו בוגלה, אור אסתו, אוריאל אברהם, אוריה איימלק גושן, עלמנאו עמנואל פלקה, אנדועלם קבדה, אסצ'אלו סמה, בנימין בלאי, ברהנו קאסיה, גולימה שמואל סמצ'או, טקה בנימין טשגר, יהודה גטו, יהונתן סמו, יוסף דסה, ישראל צ'אנה, לידור מקייס, מארו אלם, מולוגטה גדיף, מולוקן טשומה, מקוריאו ארמיאס, נריה בלטה, סיגל איטח, עדנה מלקמו, עלמאקן טרפה, קאלקידן מהרי, קאסאו דניאל זגייה, שי איילי, שי גרמאי. יהי זכרם ברוך.

ואני אסיים בתפילה אחת, תפילה לשלום ולניצחון, ותפילה גדולה גדולה מאוד להחזרת החטופים שנמצאים בשבי החמאס, ובהם בעזרת השם גם אברה מנגיסטו, שנמצא כבר כמעט עשר שנים בשבי החמאס. בהצלחה לכולנו.