ציון יום למען החיילים הבודדים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי, אני מבקשת להודות לחברתי חברת הכנסת אתי עטייה על היוזמה החשובה לציון היום המשמעותי הזה ולבטא את הערכתי העמוקה על היוזמה החשובה והמבורכת הזו. אז תודה לך, אתי, שהבאת לקדמת הבמה נושא כה חיוני ומשמעותי עבור החברה הישראלית כולה.

כל יום הוא יום שראוי לדבר בו על תרומתם של החיילים הבודדים למערכה ועל פועלם למען עם ישראל. אבל היום במיוחד, במלאת עשר שנים בדיוק, לפי התאריך העברי, למבצע צוק איתן, אני מבקשת לספר לכם על אריאל. מטעמים מובנים, אטשטש את פרטי הסיפור, וכך גם את שמו המלא. הילדות של אריאל הייתה הכול חוץ מילדות. ברקע הייתה הסתבכות כלכלית של הוריו, אלימות קשה פיזית ומילולית, משטרה שמבקרת בבית על ימין ועל שמאל, וילד קטן שלומד על העולם דרך משקפיים שגדולים עליו בכמה מידות. אריאל היה ילד שיוצא לעבוד בסיום יום הלימודים בבית הספר, שהשיח היחיד עם אימו היה צורך בסיוע כלכלי. ילד שעוזר לה למרות ועל אף.

כמה מאתגר לצמוח בצורה כזו וכמה צפוי צריך להיות המשך הסיפור. אבל לא במקרה של אריאל – הוא לא ויתר גם כשנשר ממסגרות חינוכיות, כי מי פנוי ללמוד למבחן כשהראש עסוק בדברים אחרים לגמרי. הוא מצא את הזמן להתנדב, ולא במקום אחד – בשלושה. אריאל חיפש איך לקום מהקרשים ומצא דמויות מיטיבות בסביבתו, הפך לבוגר עצמאי, התגייס והצליח להפוך לסיפור השראה מהלך על שתיים. בשעה שאני עומדת כאן, על הדוכן, אריאל נלחם למען תקומת עם ישראל בארצו ועושה חיל תרתי משמע.

חיילים בודדים מחייבים את כולנו. הסיפורים המופלאים של החיילים הבודדים הם סיפורים שמדגישים את עוצמתו ומסירותו של הפרט היהודי למען הכלל. כשרואים חייל בודד ואיש צעיר כל כך שכנגד כל הסיכויים מחולל מהפכה קודם כול בחייו האישיים, אבל גם בחיים של כולנו כעם, אפשר להסיק איזו עוצמה טמונה בידיים של כל אחד ושל כל אחת מאיתנו. כמה הרבה אנחנו יכולים לעשות אם רק נסכים להשתחרר מסיפורי חיים שנדמה שהוסללו מראש על ידי יעד מסומן ופשוט לפעול.

היום המיוחד הזה הוא יום שלפני הכול הוא תזכורת לכולנו. חייל בודד זוהי ההגדרה הצבאית, אבל החיילים הללו לא בודדים. הם של כולנו, וכולנו מחויבים להם. אם שמעתם על חייל בודד, תזמינו אותו אליכם לשבת. אם הבן שלכם משרת עם חייל בודד, תדאגו גם לו לפינוקים. ובגדול אפשר גם להיות משפחה מאמצת לחייל כזה. יש כל מיני הגדרות שגורמות לחייל להיכנס תחת המטריה של חייל בודד. זה יכול להיות חייל שאין לו עורף משפחתי ויציב, כמו אריאל, וזה יכול להיות חייל שנמצא בקשר מצוין עם הוריו, אבל הם חיים בחו"ל.

דוגמה לחייל כזה, להבדיל בין החיים לבין שאינם, הוא סמ"ר בנימין לב, השם ייקום דמו. חייל בודד מצרפת – דיברו פה עליו לפניי – לוחם בצנחנים שמסר את נפשו על קדושת הארץ בשמחת תורה. במהלך הקרבות בכפר עזה הוא נחלץ כדי לתת מכת אש שתאפשר לחובש לגשת לפצועים, ואז כשיצא בגבורה מאחורי מחסה הבטונדה, פגע בו כדור. בקור רוח סיפר בנימין לחובש היכן נפגע. החובש עשה כל שביכולתו, אבל בזמן ההמתנה לחילוץ נפשו הטהורה של בנימין עלתה בסערה השמיימה. בן 23 בנופלו. קרוב ל-40 דקות חלפו עד שהופיע הנהג. הוא לא אמר כלום, רק סימן לב עם הידיים. נו, באמת, מה כבר ניתן לומר בסיטואציה כה מורכבת?

בנימין, השם ייקום דמו, הותיר אחריו זוג הורים ושמונה אחים ואחיות יקרים. אביו, הרב נתנאל, סיפר כי בטיסה מצרפת לארץ, בדרך ללוויה, הוא נזכר בכך שיהודי אינו מוגבל. הסיפור של האדם היהודי גדול בהרבה מהגוף הפיזי שלו. יש לנו נפש שממשיכה לחיות לנצח. הרב לב חשב מה הוא יכול לעשות בשביל בנו בשעה כה קשה, והחליט להניח תפילין לגברים היהודים שסביבו. הוא הציג את תמונתו של בנימין והסביר שבנו כבר לא יוכל להניח תפילין, וביקש שיניחו תפילין לעילוי נשמתו. כולם הסכימו, אפילו הקברניט. בלוויה פתח האב קמפיין מיוחד של הנחות תפילין לעילוי נשמתו של בנימין. היעד היה 15,000 הנחות תפילין עד השלושים, יעד שנקבע לפי מספר הנחות התפילין שיכול היה בנימין להניח לו היה מגיע לגיל 120. הסיפור המרגש פרס כנפיים והיעד נחצה. לא פחות מ-16,225 יהודים הניחו תפילין לעילוי נשמתו של החייל הגיבור בנימין לב.

חשוב להדגיש, התחושה של הבדידות היא לא כורח המציאות. אנחנו כחברה מאוחדת שבה ערבות זה לזה יכולים ומחויבים לעשות יותר. עלינו להגביר באופן משמעותי את המודעות לנושא. כל אזרח במדינת ישראל צריך להכיר את המושג חייל בודד, להבין את משמעותו העמוקה – –

– – ולהיות מודע לאתגרים הייחודיים שחיילים אלו מתמודדים עימם. אנחנו צריכים ליצור מציאות שבה אף חייל לא מרגיש באמת בודד. מציאות שבה כל חייל יודע שיש לו בית ומשפחה כאן בישראל, גם אם המשפחה הביולוגית שלו רחוקה פיזית וגם אם המשפחה הביולוגית שלו אינה מסוגלת להעניק לו את התמיכה. כי בסופו של דבר החיילים האלו בחרו בנו. הם בחרו לעזוב הכול ולהגן על המדינה שלנו, על הבית שלנו. עכשיו הגיע הזמן שאנחנו נבחר בהם. הבה נבטיח יחד שאף חייל לא ירגיש באמת בודד. הבה נהיה שם עבורם כפי שהם תמיד כאן עבורנו. זוהי לא רק חובתנו המוסרית, אלא גם זכות גדולה עבורנו לתמוך, לחבק את אלה שמקריבים כל כך הרבה למעננו. תודה רבה.