ציון יום למען החיילים הבודדים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

ודבר אחד שלא ידעת – חייל בודד לשעבר.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חייל בודד צועד בדרכו הביתה מהצבא. השבת כבר נכנסה, הקיטבג – למעשה שני הקיטבגים, א' וב' – מונחים על שתי הכתפיים. הוא לא יכול ליצור קשר עם הבית המארח שלו כדי להעביר שהוא הולך להגיע. ב-18:15 הוא דופק בדלת ומפתיע את מארחיו.

זה לא סיפור תיאורטי, זה לא סיפור של מישהו אחר, זה סיפור שלי. כמעט את כל השירות הצבאי שלי עשיתי כחייל בודד. ההורים שלי היו בשליחות האומה באנגליה ואחר כך בדרום אפריקה, ואני הייתי חייל בצה"ל. להבדיל מרוב החיילים הבודדים הייתה לי כאן משפחה, היו לי פה אחים, הייתה לי אז חברה, היום אשתי, והיה לי איפה להיות. אבל מתוך אותה חוויה אישית התחברתי עמוק מאוד לעולם החיילים הבודדים. אני אומר עוד דבר אחד. יצא לי לספר כאן במליאה על דודתי שנהרגה כלוחמת דתייה במלחמת השחרור. גם היא הייתה חיילת בודדה. היא עלתה לפה ב-1946 כלוחמת ההגנה, והיא הייתה לבדה.

אז שואל את עצמו החייל הבודד שאלות שחייל רגיל לא שואל את עצמו כשהוא יוצא הביתה: איפה אני אוכל ארוחת שבת? איפה אני אעשה כביסה? איך אני אגיע לפגוש את החברים שלי? אלה כאמור לא שאלות תיאורטיות. כל החוויות האלה הן חוויותיהם של כ-8,000 חיילי צה"ל, שבנוסף לכל קשיי השירות מתמודדים עם היותם חיילים בודדים.

והדבר המדהים לגביהם זה שלמרות כל השאלות האלה הם מתמודדים: הם מתגייסים, הם נמצאים כאן. אני חושב שהדבר הזה הוא מדהים במיוחד כי כולנו, כל מי ששירת, יודע כמה שירות זה דבר קשה, כמה השירות הצבאי הוא מקום לא קל, לכל אדם, לא רק לאדם חרדי או דתי, לכל אדם. השירות הצבאי מאתגר את כל הנחות היסוד שלך, את כל מה שהתרגלת אליו ב-18 או 19 שנות קיומך עד שאתה מגיע אליו. ואז אתה מוסיף לכל זה את הבדידות, את חוסר היציבות, את החוסר בבית, לפעמים גם את הקושי הכלכלי, עם כל הדאגה המדהימה שצה"ל דואג לחיילים האלה, ואז אתה אומר – וואו, אתה מסתכל על אותם 8,000 חיילים, ואומר: זה דבר מדהים, איך שהם משרתים.

אני רוצה לשים כאן שני זרקורים נוספים ביום החשוב הזה, שבו אנחנו מדברים ומעלים על נס את החיילים הבודדים בצה"ל, דווקא על רקע העובדה שגיוס איננו מובן מאליו במדינתנו. אני רוצה לדבר על החיילים הבודדים החרדים. יש היום בצבא ההגנה לישראל כ-3,000 בוגרי החינוך החרדי; זה לפני שהתחלנו לעבוד, לפני שיישלחו כנראה בשבוע הבא צווי גיוס. 3,000 בוגרי החינוך החרדי. לצערי, כ-70% מהם כבר לא שומרים על אורח חיים חרדי, וזה מאתגר אותנו כשלעצמו. מתוכם יש לא מעטים, כמה מאות, שהם חיילים בודדים. אני מלווה כבר 12 שנים את נושא החיילים החרדים בצה"ל, ובתוך זה את החיילים הבודדים. הגעתי להשבעה של פלוגת ח"ץ, חרדים בצנחנים, ועמדתי יחד עם האנשים החרדים שמלווים אותם. אמרו לי: תסתכל על החיילים האלה – הם עמדו בהשבעה בכותל – אחד מכל ארבעה פה נמצא בלי המשפחה, כי המשפחה לא תגיע לשום אירוע. המשפחה כאן בארץ, אבל החייל הוא חייל בודד. הוא מקבל תמיכה מצה"ל, אבל אין שום דבר שישווה למעטפת שהורים ושמשפחה נותנים. אז אני חושב שהחיילים הבודדים החרדים, בוודאי בתקופה שבה אנחנו פועלים באמת להגדיל משמעותית את השירות החרדי, צריכים יחס מיוחד.

אני רוצה להעלות על נס למעלה מ-20 חיילים בודדים שנהרגו מלחמת חרבות ברזל. בחרתי אחד מהם אקראית. אני לא מכיר אותו, אבל הסיפור שלו נגע לליבי, תבינו מייד למה. סמל ראשון בנימין לב, לוחם צנחנים בגדוד 202 – את שירותי התחלתי בגדוד הזה – בן למשפחה ישראלית צרפתית; הוא חזר לארץ לפני הגיוס, שירת כחייל בודד, גר בקריית ארבע – יש שם לא מעט דירות חיילים בודדים – שמר על אורח חיים חרדי ושירת כלוחם בפלוגת ח"ץ, חרדים בצנחנים, שהייתה לי הזכות להיות בין מקימיה; הוא התגייס אחרי גיל 21, ולכן השירות שלו היה צריך להיות קצר יותר, הוא היה אמור להשתחרר ב-19 בדצמבר. הוא נפל בקרבות קיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר, בן 23 בנופלו. אני מדלג כאן באמת, אבל הוריו קיבלו את הבשורה המרה כמובן בצרפת. מספר אחד מחבריו – עם זה אני אסיים: בנימין אהב לנגן ולשיר, חייך לכולם בחיוך שאומר הכול, תמיד עזר לכולם בלי לעשות רעש, עשה הכול כדי לשמור על הארץ שאותה כל כך אהב.

ביום הזה נעלה על נס את החיילים הבודדים, נדאג להם, נחבק אותם ונדאג להיות בשבילם, אנחנו, נבחרי הציבור, לטובת אלה שעושים כל כך הרבה לטובתנו. תודה.