קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, משפחה יקרה, זה יום מיוחד לציין אותו, ואני רוצה, כמובן, להודות לך, חוה אתי עטייה. החיילים הבודדים הם הבנים והבנות של כולנו, של כל עם ישראל. רבים מהם מגיעים אלינו מיהדות התפוצות, ובגיל צעיר מאוד בוחרים לעזוב את הבית, את כל מה שמוכר, ובמקום ללכת לקולג' ולעשות לעצמם, לביתם, הם מגיעים לישראל. גיבורים גדולים. זוכרים את השורשים שלהם ובאים להגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל. החיילים הבודדים, כפי שידוע לכולכם, אלפים מהם גם אנשים צעירים, חסרי עורף משפחתי, שבניגוד לכל הסיכויים עושים את הדרך לצה"ל. הם מתעקשים על זה. רבים מהם ממש נלחמים כדי להיכנס לצבא, ומשרתים שכם אל שכם, כתף אל כתף, עם כלל בניו ובנותיו של העם שלנו.
ברצוני לספר סיפור אחד, של סמלת רוז לובין, לוחמת בודדה שהגיעה לארץ שנתיים לפני שנהרגה, בת 20 מאטלנטה. רוז עלתה לבד כדי להתגייס לצבא, התגייסה למג"ב ומצאה את עצמה בת קיבוץ סעד ב-7 באוקטובר. היא לקחה את הנשק שלה, חברה לכיתות הכוננות ונלחמה במחבלים הארורים. וכולנו יודעים שבקיבוץ סעד נמנעו אסון וטבח רצחני בזכות התושייה של כיתת הכוננות. דמיינו לכם את האישה הצעירה הזאת שמגיעה אלינו מארצות הברית, לא מהססת לרגע, רצה עם הנשק, גיבורה, לוחמת. וגם לאחר 7 באוקטובר, כשהיא המשיכה להילחם על עוד יישובים, היא סירבה לעזוב את האזור. היא המשיכה להילחם, ולצערנו רק חודש לאחר מכן רוז נרצחה בפיגוע דקירה. נפלה. נפלה. פרח שהלך מאיתנו.
רבים הם ורבות הן הגיבורים, כמו שאמרתי, מהחיילים הבודדים. ומי שמכיר – אני יכולה להגיד לכם גם כשרת העלייה והקליטה לשעבר, וגם היושב-ראש, שהייתה לי את הזכות שאחד האגפים שממש היו קרובים לליבי היה האגף הזה שמטפל, מסייע לעולים החדשים שמגיעים, בין שזה בפרויקט צבר, של הצעירים שבאמת לא חסר להם שום דבר ומגיעים לכאן – אבל בסוף אנחנו תמיד צריכים לזכור: כשהם חוזרים מהבסיס לסוף שבוע אין מי שיעשה להם כביסה ויחכה להם עם מנה חמה וילטף את הראש ויחבק. אין מי שישים פתק: לא לדפוק לי כאן בדלת. התקופה הזאת מסמלת כל כך הרבה תופעות קשות, ואני יכולה לומר שלצד זה יש גם את החברה. החברה הישראלית, שגם בעניין הזה מפגינה המון המון אהבה וערבות הדדית בין כלל חלקיה השונים של החברה הישראלית, אם כי יש לנו עוד דרך לעשות. מצד אחד, יש באמת את הקצבאות, והעברנו גם חוק שמגן למשל מפני עיקולים על המענקים שמקבלים החיילים הבודדים. ועדיין אנחנו גם יודעים שלפחות טרם המלחמה היו מצבים של חיילים שנזקקו לרהיטים ולמוצרי חשמל – דברים שאסור בכלל שיקרו לנו.
לכן, עלינו להעלות אותם על נס ואת גבורתם, כי עשרות עשרות של חיילים בודדים נהרגו ונפלו במערכה הקשה הזאת במלחמת חרבות ברזל וב-7 באוקטובר. לצד זה שאנחנו מעלים את גבורתם על נס, אני חושבת שבנופלם הצוואה שציוו לנו היא להמשיך ולא להפסיק; לדאוג להם, לראות אותם, לחבק אותם, לדעת שאנחנו המשפחה שלהם ברגע שהם מגיעים לארץ בלי משפחה, בלי אבא, בלי אימא, בלי אחים. להיות שם בשביל אותם חיילים וחיילות בודדים שאין להם עורף משפחתי, בין שהם גדלו במוסדות הרווחה והחינוך ובין שהם היו במשפחות אומנה – בסוף כולם פורשים כנפיים.
אנחנו צריכים להיות שם בעבורם. זו הצוואה שלהם. אני מצדיעה לכל החיילים והחיילות הבודדים והבודדות. אתם עטרת ראשנו. תודה רבה.
507 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.