קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום שישי האחרון הייתי במטולה, לא בפעם הראשונה במלחמה הזאת. מאוד עצוב בימים האלה להיות במטולה. אבל יש קבוצה מאוד רצינית של אנשים, של אזרחים, שעומדת איתן, ששומרת על המושבה הוותיקה הזאת – בראש ובראשונה ראש המועצה דוד אזולאי, חברי כיתת הכוננות. להצדיע להם. סמל של נחישות ציונית. אבל כשאתה מתחיל לשמוע מה קורה – אני לא מדבר, אדוני השר, על דברים שאתה יודע וכולנו יודעים, ואש הייתה גם כשעלינו למטולה ביום שישי בבוקר – כל האבסורדים, שמראים שהממשלה ניתקה את עצמה ממטולה ומכל היישובים שם. אתה יודע, אתמול היה איזשהו סימבול לזה כשהביאה דפנה ליאל בחדשות 12 סיפור על תשלום של כמעט חצי מיליון שקל שביקש המשרד לשירותי דת לגבות על שירותי המועצה הדתית ב-2024. איזה שירותי מועצה דתית? היישוב היום הוא יישוב רפאים.
אז שמחתי היום לשמוע – ואני אסביר תכף למה זה לא מקרי, ואיפה זה עובר כחוט השני – שמחתי לשמוע שמנכ"ל המשרד לשירותי דת מתכוון לפטור את מטולה כל עוד המצב המלחמתי נמשך. אבל אני אומר, אני אומר לך, אדוני השר, ותעלה לשם תבדוק את זה, המדינה לא קיימת שם. יש נושא של כיבוי אש. יש שם שרפות כתוצאה מהירי – מכבי אש לא עולים. אלה ההוראות, לא עולים למטולה. מי שמכבה את השרפות זה אנשי המועצה עם אנשי כיתת הכוננות, אזרחים שמחזיקים את היישוב, הם גם מכבים את האש. זה פשוט לא ייאמן. זה הרי שירות חירום, איך זה יכול להיות? זה חלק מכוחות הביטחון, הנושא של כיבוי אש. ואין משטרה ואין מד"א.
אפילו לפני שניכנס לסוגיית המדיניות הצבאית, בואו נדבר על איך המדינה מתייחסת לקו החזית ולתושבים המעטים שנשארו שם. למשל, הזכרתי קודם את הסיפור עם המשרד לשירותי דת. עד היום המדינה מחייבת את הרשות המקומית לגבות ארנונה לעסקים. העסקים שם לא פועלים, יש מספר לא מבוטל של עסקים שחטפו קורנטים. אפילו בקורונה לא גבו, שיפו. פה יש איזו ביורוקרטיה שמתעקשים עליה. וכך זה בכל הצפון, אגב, מה שאני מדבר עכשיו בנושא הזה של הארנונה לעסקים, זה לא ייחודי למטולה, זה קיים גם ביישובים האחרים.
יש חריגים. אתה יודע מה? גם זו מצווה חשובה לעשות, אז אני רוצה לשבח את חברת החשמל ואת מי שעומד בראשה, שזכו שם לשבחים. אבל זה צורב בלב. למה לא רואים אותם, את הגיבורים האלה? למה לא מושיטים יד? למה לא עוזרים בהמון בעיות מעשיות שאפשר בקלות לפתור? הרי מה יותר חשוב מזה עכשיו? יש איזה משהו, איזו סוגיה, שיותר חשובה? וזה נותן את התחושה, גם בקריית שמונה, גם במקומות אחרים – כי יש תושבים שנמצאים היום גם בקריית שמונה – שהמדינה נעלמה, שהמדינה הלכה, שאין כתובת. דווקא כשאנחנו מבינים שאנחנו במערכה ארוכה, שאנחנו במערכה קשה, אנחנו צריכים לחזק את העם, אנחנו צריכים לחזק את רוח הגיבורים האלה. כל מה שמוקרן כלפי חוץ הוא הפוך.
ואז אנחנו רואים איך זה בא לידי ביטוי בבית הזה. מה אתם מביאים לבית הזה? תראו את הפרדוקס. בשבוע שעבר בא חוק ההשתמטות, אבל באותו זמן את החוק שמדברים עליו, להאריך את השירות הסדיר, אותו לא מביאים, כי נוצר דיסוננס. עכשיו הולך להיות פרדוקס עוד יותר גדול. בחודש הבא, בחודש יולי, הולכת להיכנס מדרגה נוספת של קיצור השירות הצבאי, לשנתיים וחצי.
עכשיו כולנו כבר מבינים – אגב, אני התנגדתי גם לפני עשר שנים, כשהביא את זה שר הביטחון דאז, נדמה לי בוגי יעלון, לממשלה; אני התנגדתי לקיצור השירות הצבאי וחשבתי שזה לא נכון. אבל היום? היום ברור שזה לא נכון. אז עכשיו, בחוסר המעש הכללי המדהים הזה, אם לא יתערבו – אני רוצה להגיד לכם, כי אתם מעסיקים את הבית הזה בשטויות – בחודש הבא השירות הצבאי ירד עוד מדרגה, לשנתיים וחצי שירות צבאי. זאת אומרת, ממשיכים להקטין את הצבא.
זאת באמת ממשלה עם שתי ידיים שמאליות. לקחת את הנושא הזה של השירות הצבאי באמצע המשבר הזה ולא לדעת להתמודד עם המרכיב הזה, שהוא מרכיב מספר אחת בעוצמה הלאומית – בדיוק הפוך צריך לעשות: למשוך את חוק ההשתמטות ולהביא לכנסת את החוקים שנובעים מצורכי הצבא, גם בנושא המילואים, גם בנושא השירות הסדיר. ואז אנחנו, אדוני היושב-ראש, ננקוט כלפי זה גישה עניינית. כי אנחנו רוצים צבא גדול, אנחנו רוצים צבא חזק.
עכשיו יש דבר חדש, חוק הרבנים. זה מה שחשוב עכשיו? מכל החוקים, עוד חוק של ג'ובים, של מאות, מאות, תפקידים חדשים? ביקשתי אומדן, אמרו לי אולי זה גם 1,000. מצד אחד, בזבוז של כסף, לשרוף כסף, וכל הכסף היום צריך להיות משועבד לצורכי המלחמה, על כל הנגזרות, גם הנגזרות הצבאיות, גם הנגזרות האזרחיות; ומצד שני, לרמוס את הרשויות המקומיות, לרמוס את הקהילות, לקחת את כל הבחירה של הרבנים ולהעביר לרבנות, להעביר למשרד לשירותי דת, ולא לראות את הקהילות ולא לראות את הרשויות, שהן שמקבלות את השירות בסופו של דבר, זה גם דבר הזוי. אני באמת תוהה אם יש איזשהו דבר שראש הממשלה יגיד לשותפים הקואליציוניים שלו: זה לא, עד כאן, זה לא מתאים. זה נראה כאילו הכול עובר. ולכם אין מה לומר, חברי הקואליציה? אין לכם מה לומר בכל הדברים האלה?
יש סביבנו שרפה גדולה. אנחנו צריכים להתמודד, ואנחנו לא מתמודדים, גם עם הנושא היום של האיום של המשפט הבין-לאומי, שקשור לנושא של ההסברה. גם עם שני הדברים האלה לא מתמודדים. ואחרי שאנחנו רואים את מה שאנחנו רואים בחברה ובביטחון, אני רואה וכולכם רואים – גם אתם, אם אתם בקואליציה, אתם חייבים לראות את זה – את האיום הגדול על הכלכלה. אני ישבתי בממשלה בדיונים על התקציב, ואמרתי, כל האומדנים שאתם מביאים לא יעמדו, הגירעון יהיה הרבה יותר גדול. הפער בין ההוצאות לבין ההכנסות יהיה הרבה יותר גדול. זה דבר מאוד מסוכן, מאוד מאוד מסוכן, גם בהתמודדות שלנו עם המלחמה. מישהו מנהל את האירוע הזה? מישהו מכנס את הקבינט החברתי-כלכלי? חושבים איך לנסות לאושש את הכלכלה? בסופו של דבר אנחנו תלויים, בכל ההוצאות הגדולות שיש לנו ויהיו לנו, ואנחנו בוודאי תומכים בזה, וקשורים גם – לא באופן מוחלט, אבל אי-אפשר לנתק כל קשר – בסוגיית ההכנסות.
936 מילים של גדעון סער. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.