הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מירב ידידתי, שמעתי אותך, ואני, בתקופה הזו יש לי נטייה להסכים, להסכים עם כל מי שחושב כמוני, דומה לי. לדעתי היום בכלל ישראל חצויה, זאת אומרת, מה זה חצויה? לא חצויה, אבל יש אלה שהם בעד ישראל ויש אלה שהם בעד מחבלים, ואני לא מכיר כאלה, ולכן אנחנו היום אחד, את ואני. וכשאת אומרת: זה לא הסיפור שלנו, אני משוכנע שאת תסכימי איתי – – –

שנייה, לא להפריע, לא להפריע. כאשר אתמול צפינו בסרט – ותסכימי איתי, כי אני יודע מה את חושבת ואני מכיר אותך ואני מעריך אותך ואני מכבד אותך – כשראינו, הסרט הזה כאב לנו מאוד, כי במקרה הספציפי הזה, למה תקפו אותם? כי הם כמוך, הם יהודים, הם ישראלים, הם אנחנו. ולכן הסרט הזה הוא כל כך כואב. כי אנחנו – במקרה הספציפי שלי, לפני שהגעתי לבית הזה כיסיתי מלחמות, לא אחת ולא שתיים, כעיתונאי, וראיתי באמת דברים לא יפים, דברים מכוערים, דברים טרגיים. אבל אלה הטרגדיות של אחרים. לא שזה לא כאב, זה כאב מאוד. אבל פה זה כואב פי כמה, כי, איך אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה? כי ראיתם שהאנשים האלה באים ועושים את מה שהם עושים, ולא רק שהם טובחים – הם מצלמים, ואחרי זה הם חוגגים ומתפארים, ובצד השני הם מקבלים פידבק חיובי. וגם יותר מזה. זה קרה ביום שאנחנו הלכנו לעשות הקפות, והאלוהים שלנו, מה הוא מצווה אותנו? עשרת הדיברות, להתנהג כמו בני אדם, לאהוב – ופה אתה רואה שהם עושים את זה, ואתם ראיתם ושמעתם את זה בדיוק כמוני, מה שכיכב בסרטון הזה, או אם יש משהו אחד שחזר בלי סוף, זה אללה, אללה, אללה, אללהו אכבר. ולא, אלוהים הוא גדול לא כדי להרוג, אני מאוד מצטער.

ואז אתה יוצא מהסרט הזה מאוד מאוד פסימי, כי אתה מבין שהנינים שלך והנינים של הנינים שלהם, יש להניח שהם עדיין ייתקלו בדברים שכאלה, ולכן אנחנו צריכים להיות מאוד מפוכחים.

אבל, וזה מה שחשוב – מירב, אני חושב שאת אמרת משהו מאוד נכון בנאומך, אני לא התכוונתי לדבר על זה – ולכן הסרט הזה חשוב, ולכן צריך להציג אותו, ואנשים צריכים לראות אותו: דיברת על הכחשה, אבל את לא יודעת כמה את צודקת. בימים האחרונים או בשבועות האחרונים אני מתראיין הרבה בתקשורת הזרה. הייתי מעדיף להתראיין לדברים נעימים יותר. ואז תוך כדי – תקשורת, יכול להיות בהודו, יכול להיות בבריטניה, פתאום המראיין אומר לי – אני מדבר לפני שלושה שבועות, והוא מדבר על הקורבן הפלסטיני או הקורבן בעזה שטרם נפגע, ואני מחזיר אותו לתינוק היהודי שטרם נקבר כי אי-אפשר עדיין לזהות אותו. ואני כמובן מתבסס על הסרטונים שאת ואני צפינו בהם אתמול יחד עם עוד כמה מחברינו, מעמיתינו. ואז אומרים לך בשידור חי: מי אמר שהסרטונים בכלל אמיתיים? ואז אתה חוזר להיסטוריה, ואתה מבין כמה וכמה דברים. קודם כול, להזכיר לכם – –

– – שיש מכחישי שואה, אבל כאן, בסיפור שלנו, של עזה, משכתבים היסטוריה בזמן אמת. אלוקים אדירים. בדבר שיש בו טוב, יש רע, יש את הדבר שהוא ברור ויש את הדבר שהוא הפסול.

עוד דבר – משפט אחרון – הזכרתי קודם לכן את הקריירה הקודמת שלי. אני זוכר היטב שכאשר היו הפיגועים של 11 בספטמבר, ואז הייתי כתב בפריז, כולם התנדבו כדי להיות נגד אל-קאעידה ודאעש, שעורף ראשים, כולם התנדבו; ופה פתאום אתה רואה מזכ"ל או"ם, אתה רואה דעת קהל, ואתה רואה אנשים שיוצאים להפגין ואומרים לך, מה, זה לא נוצר בוואקום – כמדומני אמר את זה מזכ"ל האו"ם.

לכן אני אומר דבר אחרון: יש רגעים בהיסטוריה – ואני אומר את זה כאן לבית הזה – את אופוזיציה ואני קואליציה, ומעולם לא הרגשתי כל כך קרוב אלייך ואל סימון, שיושב לידך, כבימים כאלה. באמת. אני אומר את זה, ואני רואה בפאנלים השונים אחדות. היא הכרחית וחיונית גם בשדה הקרב וגם בכלל להרגשה הטובה של הציבור ולחוסר – – –

מילה אחרונה, כי אני המסכם, אם תרצה, האחרון שאומר: דעו לכם שכשאנחנו מסתובבים בדרום, אתה רואה את האדמה – לא החרוכה, אבל האדמה הפגועה, האדמה השרופה – כן, וריח של מוות באוויר. אבל יש גם – תרימו את הראש – את הדבר האופטימי: אתה רואה את חיילינו, כוחותינו, חיילי צה"ל; מה זה מורל גבוה, מה זה רצון להכריע, ואוי לו למי שימנע מהחיילים האלה להביא לנו את הניצחון המוחלט, כי הם יודעים לעשות את זה והם רוצים לעשות את זה, וכל הכבוד לצה"ל. תודה רבה.