הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה. יש פה שר בכלל?

סליחה, בצלאל, לא ראיתי אותך. אני רוצה להמשיך את מה שנאמר פה על סרטון הזוועות, אבל עם כל הכבוד, גם להכניס את האירוע לפרופורציה. כי אנחנו לא האירוע. זה שהיה לנו קשה – אנחנו לא האירוע. האירוע זה המפונים והחטופים ומשפחות הנרצחים ומשפחות הנעדרים. עם כל הקושי, הסיפור הוא לא עלינו, הסיפור הוא שלהם. ואנחנו, התפקיד שלנו כחברי הכנסת זה להסתכל. מי שקשה לו – באמת, קשה, יש אנשים שזה קשה להם – שלא יצפה. אבל מי שצפה והבין את גודל הזוועות, חייב לספר וחייב לדבר וחייב לתאר את מה שהוא ראה.

אני רוצה להיות קצת עניינית, והיה לי חשוב להגיד פה כמה דברים. מעבר לזה שאנחנו לא האירוע, הסרטון הזה צריך להיות מפורסם. מפורסם, אחת, לגורמי מקצוע, מעיתונאים ישראלים – אתמול עיתונאים ישראלים רצו להיכנס ולא נתנו להם; דבר שני, גם דוברים של חברי כנסת, גם אנשים שעובדים בתוך הכנסת ושיש להם השפעה, גם הם חשוב שיראו. תבינו, הכתמים של הדם על המגירות – זה לא עושה את העבודה. אני מצטערת על הקורקטיות, זה לא עובד. אני כל היום מותקפת באינסטגרם, בטוויטר, ושולחים לי תמונות של הילדים בעזה. זה מה שהם שולחים לכל העולם. אם הם שולחים למירב בן ארי, חברת כנסת בישראל, הם שולחים את זה לכל העולם. ואם אנחנו נמשיך לשלוח כתמים על הרצפה – זה לא עובד. העולם חייב לראות את הזוועות. אני כבר מקבלת מכחישים.

מכחישים. עוד לא חודש, כבר מכחישים את האירוע. אומרים לנו: אתם שקרנים, תַראי תמונות. אנחנו דוד מול גוליית בהסברה הבין-לאומית. האנטישמיות מרימה ראש, השנאה אלינו היא מטורפת, אני מקבלת תגובות של שנאה טהורה.

אגב, גם מה שצגה דיברה פה – אני, באמת, מה שהכי זעזע אותי, והיו שם הרבה דברים, זה הרוע הטהור, המפלצתיות, שהם מצלמים את עצמם ב-GoPro ומחייכים וצוחקים, והוא שותה את הקולה ויושב. אלה דברים של מפלצת.

חייבים, לפחות – אתם לא מראים מה היה שם? תראו את המחבלים האלה, את הפרצוף שלהם, באמת אני שואלת. דרך אגב, אני ראיתי את כל הסרטון מההתחלה עד הסוף, וקמתי ואמרתי לדובר צה"ל: למה אתם לא מראים לעולם? אני מצטערת שאני עניינית ואני שמה רגע את הרגשות בצד. אנחנו חברי כנסת, יש לנו אחריות. ואני מנצלת את הבמה – – –

הרי זה לא בני אדם.

זו לא בעיה, אבל אנחנו לא הסיפור. אנחנו לא מעניינים, עם כל הכבוד. יש כאן משפחות – את יודעת, שני הילדים האלה מנתיב העשרה – את האימא אני מכירה, וישבתי ודיברתי איתה במלון, גם כתבתי לחברי הכנסת – אלה שני ילדים, ברוך השם, בחיים. יש עוד ילד שהיה איתה בממ"ד, הוא גם בחיים. הילד הגדול, אגב, נרצח בחוף זיקים. המשפחה הזאת – – –

אני רק אגיד משהו. צריך להראות את הילדים האלה, בטח אם המשפחה מסכימה.

יפה. אז אנחנו מסכימות ואין שאלה. ואני רוצה להגיד רק מילה אחרונה. אני חושבת שההחלטה של יו"ר הכנסת הייתה החלטה נכונה, ואני חושבת שההחלטה של דובר צה"ל חייבת חייבת להיות להרחיב את מספר האנשים שנחשפים, מתוך הבנה שאנחנו במלחמה על הקיום של המדינה הזאת ושל העם היהודי, כולל התפוצות ומה שקורה איתן בעולם עם האנטישמיות.

הינה, אמרתי.