ציון יום ההוקרה למערך המילואים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד יו"ר ישיבה, כנסת נכבדה, שלום לכם, אורחינו חיילי וחיילות המילואים. כבוד גדול מאוד מאוד שאתם פה בכנסת. תודה לכם. זה מרגש אותי. מדינה מיוחדת היא ישראל, שבה צבא העם נשען בבסיסו לא רק על גיוס החובה אלא על חיילי וחיילות המילואים, שלצד החיים עצמם מתנדבים לשירות עבור ארצם.

שירותי הצבאי כולו היה למען חיילי המילואים. הייתי מש"קית קישור ולאחר מכן קצינת קישור במשרד הביטחון, וכאשר עמדתי להשתחרר, התעקשתי לשרת במילואים. הגעתי לבקו"ם לשחרור, וחברה שלי רחלי, מקורס הקצינים, שהייתה זו שקלטה אותי בבקו"ם, אמרה לי: את ממשרד הביטחון וזה לפטור. התעקשתי שלא ייתכן. אני, שכל השירות הצבאי עסקתי במילואים, אשתחרר ולא אשרת במילואים? מפה לשם היא הבינה לליבי, וכך הגעתי להיות שלישה במילואים בפיקוד העורף, ואני גאה בזה מאוד, וחושבת שישראל מיוחדת בדיוק כמו שהיא הרבה בזכותכם.

אני אוהבת את מערך המילואים. מופלאה בעיניי הנכונות הזו לעזוב הכול ולהיות שם עבור המדינה בכל משימה. מילואים בעיניי זה ערבות הדדית, זה שותפות גורל ותפיסה של אתוס משותף שעל כולנו לחלוק בו.

כשהגעתי אל האקדמיה ונכנסתי להיות פעילה באגודת הסטודנטים, הייתי זו שיזמה לראשונה נקודות זכות על שירות מילואים פעיל באוניברסיטה בארץ, והגנתי על חיילי המילואים מאפליה במועדי ג' – היו ימים כאלה – ועמדתי לצד הסטודנטים משרתי המילואים בסוגיות שונות מול האקדמיה. הובלנו גם מהפכות. זה נראה אולי מובן מאליו, אבל סטודנטית, אב טרי או עצמאי שעוזבים את כל עולמם בצו מילואים, צריכים שנראה אותם ונעריך אותם.

דווקא ימים אלו, שבהם חיילי המילואים הנלחמים על חזון רוח צה"ל, שבו המילה "דמוקרטיה" מוזכרת כמה וכמה פעמים, שאותו הם נשאו עליהם כל שנות שירותם, מותקפים וחוטפים גידופים – ואולי, גלעד, בגלל זה אנחנו לא רואים פה נוספים – ממש במקום הזה ומשולחן הממשלה, עלינו להצדיע להם – לכם, ולהודות לכם ולכן על השירות עבור המדינה, לא רק בצו רשמי אלא בצו אזרחי קריטי מאין כמותו, הצו לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית.

המילואימניקים והמילואימניקיות הם חלק מהישראליות והייחודיות שלנו כעם וכמדינה. בדרך כלל אנחנו מדברים ביום הזה על הצורך להרחיב זכויות או מענים.

סליחה.

אני רוצה לדבר על הבסיס, על החובה שלנו להוקיר ולזכור את תרומתם האדירה. עלינו לתקן את הרוח המבישה שנשבה פה בחודשים אלו כלפי מי שמתנדבים ומתנדבות בכל מצב וזמן עבור שמירה והגנה עלינו, ואני אומרת לכם מפה סליחה ותודה.

אני אסיים בשירו של אביחי פרץ שנקרא "מילואים": "ילדים, אני יוצא למילואים / אבא בא, עכשיו הולך אל הצבא. // חשבתי מילואים זה כמו גבעת חלפון / הבנתי ששיקרו לי באימון הראשון. // יורד לדרום, פוגש ת'חברים / משאיר בצד עבודה, משפחה ולימודים. // חותם על נשק, עולה על מדים / מתעצבן ומקלל, אבל יוצא למילואים. // ילדים, אני יוצא למילואי ם/ אבא בא, עכשיו הולך אל הצבא. // כל פעם לקצין אני נשבע / זו פעם אחרונה שאני בא / עד מתי שמירות מארבים / עוד רגע אני בן ארבעים // נשבר לי כבר הגב מכל האימונים / בוכה ומתלונן אבל יוצא למילואים // ילדים, אני יוצא למילואים / אבא בא, עכשיו הולך אל הצבא. // ילדים, אני יוצא למילואים. / אבא בא, עכשיו הולך אל הצבא. // פתאום פורצת מלחמה / שוב ישראל בחרדה. / אצלו המדינה קרוב ללב / גם אם הוא בחו"ל הוא מתייצב. / חיבוק אחרון לאישה ולילדים, / נושא תפילה בלב ויוצא למילואים. // ילדים, אני יוצא למילואים / אבא בא, עכשיו הולך אל הצבא".

תודה, תודה לכם. הכבוד הוא שלנו. תודה.