קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר היום על אחד מהחופשים שאנחנו עכשיו שומעים שיוצאים בזכותם למחות, לעגן. אבל את החופש הזה אני לא כל כך בטוח שנכון לנו, כחברה, לעגן, וזה החופש לשנוא. בשם החופש לשנוא יוצאים להגן, לכאורה, על הדמוקרטיה. את אלו שרוצים להגדיל את כוחה של הכנסת שונאים. בשם החופש לשנוא, יוצאים להגן על מה שמכנים עכשיו בשיא החוצפה "שוד הארנונה", ומיהם השודדים? כמובן – המתנחלים, החרדים; העובדה שבני ברק וירושלים, שהן שתי הערים החרדיות הכי גדולות בישראל, הן אלה שייפגעו כתוצאה מאותה קרן ארנונה, זה כמובן לא מעניין אף אחד. העובדה שייערך חישוב עם כל יישוב שנמצא מעבר לקו הירוק לגבי כמה הוא מקבל וכמה הוא נותן, ורק אם תישאר יתרת זכות הוא יקבל, גם זה לא מעניין אף אחד.
אנחנו – מותר לשנוא. כל השנאות שהיו תמיד לאנשים מתחת לפני השטח – – –
כל השנאות שהיו תמיד לאנשים מתחת לפני השטח – השנאות למזרחים, השנאות לחרדים, השנאות לדתיים, השנאה לימנים, לכל מי שחושב אחרת ממני – עד עכשיו זה היה שקט. אסור היה לדבר על זה, ועכשיו פתאום בהפגנות האלה, שנמצאות תחת כל עץ רענן, זה בסדר, זה מותר, זה בון טון. מותר לעמוד ולהשוות לגרמניה הנאצית. כבר אין דבר שאסור, אין דבר שהוא לא במקום. הכול מותר בשם חופש השנאה, חופש השנאה והשיסוי.
מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של עם ישראל יודע מה קרה כאשר אנחנו אפשרנו לחופש לשנוא יותר מדי ביטוי. מי שמכיר את ההיסטוריה של עם ישראל יודע מה קרה כאשר חשבנו שיש עקרונות ששווה לצאת בשבילם למלחמת אחים. אז אנחנו, חבריי חברי הכנסת, לא נסכים לעגן בשום מקום את החופש לשנוא. אנחנו לא נקבל אותו לעולם, אנחנו לא ניתן לו לגיטימיות, ואנחנו בממשלה הזו לא נאפשר לשנאה לשלוט. תודה רבה, אדוני.
281 מילים של חנוך דב מלביצקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.