דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, אדוני היושב-ראש, גם בשם המשפחה, אני מעריך את העובדה שבאת להלוויה ואמרת עכשיו את הדברים החמים האלה. החיים הפוליטיים הם קשים ותובעניים, לחוצים ומתוחים. הם מבוססים על עימותים, ריבים ורבים בלי הפסקה. קשה לחיות כך. זה גם גובה מחיר, מחיר לא פשוט, כמו שכולנו יודעים. אבל אילן גילאון ידע איך להכניס בתוך המאמץ המפרך הזה הרבה אהבה וחום, ומעבר לכל האידיאולוגיה האנושית שלו, שלנו, אני חושב שזה מה שכל כך ייחד אותו בנוף הפוליטי והציבורי. הוא היה מקבל כל בן אדם בחיוך, בחיבוק, בנשיקה. כשהיית מתקרב אליו אפילו כבר כמה מטרים, ככה, מקצה המסדרון, כבר היה פותח את הזרועות ומזמין לחיבוק. וזה לא היה רק עניין פיזי – הוא היה תומך ומעודד, נותן ביטחון, ואני אומר את זה גם מהחוויה שלי האישית איתו. אף פעם לא הרגשת אצלו שזה על תנאי ולא הרגשת שזה מזויף, שזו הצגה של פוליטיקאים. הוא באמת כזה – היה כזה; קצת קשה לדבר עליו בלשון עבר, נפטר בגיל כל כך צעיר.

אילן אהב אנשים, באמת אהב אנשים, והם החזירו לו אהבה גדולה. אילן הוא בן אדם אהוב, ואני חושב שכל הבית הזה גם הביע וגם מרגיש את זה כאן מסביב. כמה אנשים כאלה יש בציבוריות שלנו, שאהובים כל כך על כל כך הרבה אנשים? וזה לא קל להיות אהוב וגם לעמוד על דעותיך ועל אידיאולוגיה שמותקפת בצורה קשה כל כך המון שנים. זה קשה, אבל אילן הצליח – איש אוהב ואהוב, וגם אידיאולוג ופוליטיקאי נחוש. וחשוב להגיד, אילן לא היה נאיבי ולא היה רק נחמד כזה. אילן ידע להיאבק, אילן ידע לעשות מלחמות, אילן ידע לעמוד על שלו ועל דעתו, וכן, גם להתעמת בצורה חריפה. הוא לא היה איש של פוצי-מוצי. וזאת הייתה השליחות הציבורית הגדולה שלו, והוא מילא אותה בהצטיינות מופלגת.

אבל אצלו, וזו גדולתו בעיניי, היו גם המון רגש חיובי, המון חיוכים – –

– – חום ונתינה. אילן היה אידיאולוג גדול, שמאלני מאוד, ושאף אחד לא יטעה, כי אני רואה שלפעמים אומרים כל מיני דברים. אילן היה שמאלני בריבוע, מלא מלא, וגם האיש הכי פחות מריר שאני מכיר – אוהב לחיות, אוהב ליהנות. יש אנשים שלא אוהבים שטוב להם, אוהבים לזעוף. הוא היה צוחק על זה הרבה. אילן ידע לאהוב וגם ידע להראות את זה. פעם אחת הבאתי, היושב-ראש, להורים שלי ריבה שלו, ריבת ורדים, ואחר כך אמרתי לו שאבא שלי מאוד אהב את ריבת הוורדים, וזהו, זה ככה נתקע לו בראש, וכל פעם הוא היה נותן לי את הריבה הזאת, המיוחדת, שאני אתן לאבא, והיה שואל: הוא אכל? הוא נהנה? נו, מה הוא אמר? ככה שנים. והמתיקות הזו בריבה זו המתיקות של האיש הזה – איש נדיב, לארג', נותן, אולי לפעמים יותר מדי.

הכמות העצומה של פניות ציבור שהוא היה מטפל בהן, בכנסת ומחוץ לכנסת, מנסה לתקן לבד את כל העוולות, את כל האכזריות וההתעמרות והניצול – זה סוציאליזם אנושי שבא לידי ביטוי קודם כול באופן ההתנהלות האישי ובהלימה מוחלטת – כך היה אצל אילן – לאידיאולוגיה ולפעולה הפוליטית. הוא קרא לעצמו "משרת ציבור". החיים שלו ביטאו את הרעיונות שלו, לא היה דיסוננס. גנדי אמר: תהיה אתה השינוי שאתה רוצה לחולל בעולם, ואילן היה בחייו, בפעילות שלו, השינוי הזה.

אם צריך להגדיר את המורשת שלו על רגל אחת – הוא בעצמו הרי היה אומר שהוא עושה הכול על רגל אחת, כי הרגל שנייה הייתה משותקת; הוא היה ככה מלגלג על עצמו, וגם זה דבר בריא, אז אני אצטט אותו: "התפיסה הבסיסית ביותר בסוציאליזם אומרת שאתה מכבד את האדם כמרכז ההוויה כולה ואתה נותן לו כבוד. זה מה שזה אומר" – האדם במרכז, כבוד האדם.

הסוציאליזם של אילן לא היה תיאורטי. הוא לא היה דקדקן של דיאלקטיקה ולא ציטט תיאוריות. הוא הגדיר את הסוציאליזם שלו כסוציאליזם אורתופדי, שהיה קודם כול נגישותי, משהו שאתה יכול לחלוטין להרגיש אותו, לגעת בו, לנסוע עליו בכיסא גלגלים. הוא אמר לי פעם שפעם הוא קרא לעצמו סוציאליסט, ועכשיו הוא קורא לעצמו נגישיסט, נגישיסט – הנגשת הסביבה לבני האדם ולא התאמת בני האדם לסביבה.

האידיאולוגיה שלו, המאוד-מעשית, פרקטית, הייתה מלחמה למען החלשים ביותר בחברה, וזה אצלו בא גם ממקום אישי. הוא חלה בפוליו בגיל צעיר וסבל כל החיים מהמחלה, והוא אמר ככה: אני אדם חלש מספיק כדי להרגיש יותר טוב את זולתי ואני משתדל להיות חזק כדי לשנות את המציאות – זה המוטיב של החיים שלי. אבל אני חייב להגיד שבמאבקים של אילן לא היה גרם אחד של מסכנות. הם היו ביטוי לתפיסת עולם יסודית שרואה באנשים עם מוגבלות חלק אינטגרלי מהחברה, שווי זכויות במובן הכי רחב. כך היה במאבק שלו להעלאת קצבאות הנכים, בפעילות שלו לקידום תקנות הנגישות או לטיפול במוסדות סגורים שהתנאים בהם לא ראויים לחיי אדם.

בכנסת הלשכה של אילן הייתה פתוחה לכל מי שנפל, או ליתר דיוק הופל, בין נציגי השלטון השונים, מישהו שיקשיב, ואילן היה איש כזה. לצד הטיפול הפרטני באין-ספור אנשים, באלפי אנשים שהיו פונים, הוא לא ויתר על הראייה העקרונית – על גובה הקצבאות, על התקנות, על השירותים שהופרטו ונמסרו לחברות כוח אדם. זה היה השילוב שלו, וגם בעניין הזה הייתה לו הסתכלות והיה לו משפט כזה: "אני יוצא מנקודת הנחה שאין דבר כזה אנשים מוגבלים ולא מוגבלים. כל בני האדם הם מוגבלים או נשאי מוגבלות או מוגבלים לפרקים או שיש בסביבתם מוגבלים או כשיזדקנו יהפכו למוגבלים, ולכן אני אומר" – כך הוא אמר – "שלא צריך חסד ורחמים, נדבות, אני רוצה ערבות הדדית". בעיניו – הוא חזר על זה המון פעמים – עוני זה חלוקה לא נכונה של העושר, והחברה הישראלית, הוא תמיד אמר, נמצאת במצב כלכלי יחסית איתן ויכולה לחלק קצת אחרת את העוגה, לתת לאנשים בשלב התחתון, שנמצאים בחרדה קיומית – ואני מצטט אותו: "שלא יהיה להם יותר מדי קר בחורף, שיהיה להם כסף לאוכל ולתרופות". "חבר כנסת צריך לקבל החלטות כאילו זקן, עני וחולה ולא כאילו הוא צעיר, עשיר ובריא", כך הוא אמר.

יחד עם האידיאולוגיה הלוהטת שלו הוא היה איש פרגמטי. אני חושב שזה היה חלק מהסוציאליזם האורתופדי שלו, הנגישותי שלו. ועוד הרבה לפני שחשבנו על הממשלה ובכלל שתהיה ממשלה, אילן אמר: "אני מאוד בעד להיות בממשלה, אני רוצה שנשנה, אני לא רוצה להיות מבקר המדינה". היה חשוב לו מאוד שדברים יקרו מהרמה הלאומית ועד רמת הפרט. והינה עוד משפט – היו לו משפטי זהב כאלה: "אנחנו צריכים להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות".

אז אני רוצה להגיד כאן לאילן, סוציאליסט יקר שלנו, אח אהוב: הלכת מאיתן צעיר – בן 65 זה איש צעיר היום – אבל הספקת לעשות כל כך הרבה טוב לכל כך הרבה אנשים. צדיק אמיתי. אני אוהב אותך מאוד. יהי זכרו ברוך.