ממשלה המעמיקה את פשעי ההתנחלות ואלימות המתנחלים

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, אם הוא נמצא פה, השרה, חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, יש שתי אפשרויות לסכם או לפרש את אירועי יום ירושלים, ואת מצעד הדגלים במיוחד. אז קודם כול חשוב לציין כי יום ירושלים במהותו הוא יום של הודיה לקדוש ברוך על הניסים והנפלאות הגלויים והמוחשיים לעיני כל העמים שעשה איתנו הקדוש ברוך הוא. זה היה ביום ירושלים, עם כל המלחמה שהייתה. אני גם חושב שחשוב לציין שעליה להר הבית ביום הזה ובכל יום היא בעצם עבירה, רמיסת ההלכה וחילול הקודש. בנוסף זו גם ממילא התגרות, התגרות מסוכנת, שיש לה השלכה ישירה על חיי אדם. זה בנושא הר הבית.

עכשיו, באופן מעשי, גם ראש הממשלה כמובן – וגם ראיתי שחבר הכנסת סמוטריץ' הצטרף לזה – להודות לו על שהעמידה הנחושה שלו על הריבונות שלנו היא זאת שהביאה את האפשרות לקיום המצעד. אני שואל, האם זה כך? האם זה באמת ככה, או שזה מצעד הצביעות, שזה נעשה לאחר הסכמים כאלה ואחרים שנעשו עם מנסור עבאס, וממילא, בהשלכה, עם החמאס, שיאפשרו לעשות את המצעד הזה?

אני לא ראיתי את כל הממשלה, את כל ארגוני השמאל, את השמאל בממשלה הזו, שצעקו. קול ענות חלושה – אמרו איזו מילה פה מילה שם נגד המצעד. החשיבות להישאר בכיסא הייתה יותר חשובה מהאידיאולוגיה ומהתפיסה. איפה הבג"ץ? איפה הבקשה לסעד מהבג"ץ שלא יאפשר את המצעד הזה? לא ראינו הפעם את זה.

אתה צועק, בסדר. אני לא אומר על הכול, אני אומר על מפלגות השמאל. אני לא מחשיב אותך מפלגות השמאל. מה לעשות, אמרתי מפלגות, ציינתי.

אני ציינתי שבקואליציה הזאת, איפה מפלגות השמאל? החליטו שלא לעשות את זה, שהחשיבות להשאיר את הממשלה יותר חשובה ממצעד הדגלים ומההתרסה ומכל תפיסת העולם שלהן. לכן הם שתקו פה. אז אלה דברים, אלה הסכמות, הסכמות שהגיעו אליהן שהן לטווח הקצר ומסוכנות לטווח הארוך. האיום של החמאס שאם יעלו לאל-אקצא הוא יבעיר את כל המדינה – הוא יבעיר? מי דיבר בכלל על לעלות לאל-אקצא? אבל הוא איים שאם הם יעלו – זה כמו אותו אחד שעמד בראש הגג ואיים לקפוץ ואף אחד לא הצליח לשכנע אותו, רק אותו אחד שאמר: אם אתה לא יורד אני אנסר את הבניין. והאיום הזה באמת, שיהרסו את הבניין – אכן הוא עזב ויצא את המקום. החמאס גם כן עזב את המקום ברגע שבאמת לא עלו לאל-אקצא. מי דיבר על כך?

אבל אני רוצה להגיד עוד דבר בתפיסה השנייה. היו הרבה, רבים, כל אלה שצעדו שם הבינו שזה לא קשור למה שראש הממשלה אמר. חייבים, זו זכותנו, זה נכון. יש זכות לצעוד בכל מקום, ללכת בכל מקום, אבל כמו שאני אמרתי קודם, המקום שבאמת שם היו צריכים להודות זה הכותל המערבי. באופן טבעי, זה טבעי שאנחנו ביום ירושלים הולכים לשם. אבל זו ריבונות? אני שואל, בצעדה כזו, עם אבטחה של אלפי שוטרים, זה נקרא ריבונות? אני לא ראיתי בכלל ריבונות, זו חולשה, זו גלות, זו לא ריבונות.

אני שואל, המודד לדבר הזה – מה יקרה היום? מה יקרה מחר? כשמישהו הולך עם דגל במקומות האלה שהלכו בהם אתמול, הוא לא מסכן את חייו? ריבונות לא דורשים ולא אומרים, ריבונות זו מציאות, וכל הדברים האלה לא מוסיפים לריבונות אלא מחלישים. זה מיותר, לא צריך את זה. ללכת להתפלל, להודות ולבקש; להודות על העבר ולבקש על העתיד, זה מה שצריך לעשות.

אני שואל – שר האוצר, מהמפלגה שלך, הגיע לשער שכם, מגיע עם 100 שוטרים, 150 שוטרים, זה נקרא שהוא מסייר? זה מחליש. לא רק שזה מחליש, זה אומר שאין את זה, אין את הזכות, אין את האפשרות. זה גם נותן את ההיתר, זה נכון פסיכולוגית שאם אין שמירה אז זה בסדר, אז אפשר להתנכל למי שנמצא.

ההסכמים האלה, של לא להראות מצד אחד – ביום הזה לתת הכול ולאפשר ובימים אחרים להתפשר על הביטחון, להגיע להסכמים בכותל הערבי; אתה היית ממ"ז ירושלים, אדוני היושב-ראש, השנה הותקפו שמונה אוטובוסים, לא נשאר חלון אחד במעלה השלום, ממש 100 מטרים, 50 מטרים מהכותל, כשכל שנה במקומות האלה הייתה שמירה; אתה שמרת על המקומות האלה, השוטרים שלך שמרו. זה המקום שאתם נמצאים בו, רק האוטובוסים שונים. אף שוטר – המשטרה בהוראה לא הייתה שם. התוצאה הייתה ששמונה אוטובוסים – מכל החלונות סלעים עפו ונזרקו לתוך האוטובוסים. זה מה שנקרא שמגיעים להסכמים.

לכן, אדוני היושב-ראש, לא צריך צעדה. צריך לצעוד בדרך הנכונה – –

– – שהיא דרך ה', דרך הכרת הטובה, עם תפילה אליו על העתיד ובבקשה על העתיד.