ציון יום האישה הבין-לאומי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

שלום, כבוד היושב-ראש, מזכירת הכנסת.

נכון, בשביל הסימבוליקה.

אתה יודע מה, זה דווקא יפה שיש גבר חרדי – –

– – גבר חרדי, ששומע את כל התורה הפמיניסטית. אולי בעצם זה יצא ככה כי אתה קהל היעד.

תודה. בישראל 2020 יש לנו לא מעט במה להתגאות. נשיאת בית משפט עליון ויועצת משפטית לממשלה, עשר מנכ"ליות של משרדי ממשלה, ורבע מהבוגרים בקורס חובלים הן למעשה בוגרות. יש שיסתפקו בזה ויגידו ששברנו את תקרת הזכוכית. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת, ובישראל של 2020 יש הבדלים ענקיים בין המעמד של נשים לזה של הגברים. פער של יותר מ-30% בשכר, ובנוסף, קיים מעין קנס אימהות מאוד מאוד גבוה וכבד, של 30%, שאנחנו משלמות ברגע שנולד הילד הראשון שלנו. הסטטיסטיקה מלמדת שאנחנו נסחב את הפער הזה, את הירידה בשכר, במשך עשור שלם. בחברה הערבית המצב עוד יותר מאתגר. כאשר אישה מתחתנת, כבר עם הנישואים שלה, הסטטיסטיקה מלמדת שהשכר שלה יקוצץ ב-35%. אז אם נסתכל לרגע על אישה מהחברה הערבית שגם התחתנה, גם ילדה את ילדה הראשון וגם חיה בפריפריה, נבין שהיא מצויה מראש במצב שהוא פשוט בלתי אפשרי בשוק התעסוקה.

דווקא בחברה הערבית עצם הנישואים, וזה לא מאפיין את האוכלוסייה היהודית – אני רק מסתכלת על מה שיש עליו נתונים סטטיסטיים.

דווקא בחברה החרדית הנשים יוצאות לעבוד גם כשהן יולדות, והפגיעה היא פחות חדה מבחברה הערבית. הנשים החרדיות עובדות בשיעורים הרבה הרבה יותר גבוהים.

הן באמת עושות את הלא-ייאמן מבחינת – – –

נכון. השאלה מה קורה להן בשוק התעסוקה ברגע שהן מתחתנות.

הנשים החרדיות שוברות את הנוסחה, בעצם, ומצליחות – –

– – בנוסף לזה שהן יולדות הרבה מאוד ילדים, באופן ממוצע, הן גם ממשיכות לעבוד ולעבוד קשה, אז הן באמת דוגמה יוצאת דופן.

בנוסף, בואו לרגע נסתכל על האקדמיה, ששם יש אבסורד שהוא מדהים. כשמסתכלים לכמה אנשים באמת יש תעודת בגרות בישראל, אז רואים שהרוב זה נשים; כשמסתכלים כמה מהסטודנטים הן נשים, הרוב הן סטודנטיות; אבל כשמסתכלים על הסגל הבכיר ביותר, על הפרופסורים – 20% נשים. זאת אומרת, משהו במערכת, במנגנון, לא עובד. אגב, גם בתוך עובדי המגזר הציבורי: מעל 60% נשים, וכשמסתכלים על התפקידים הבכירים ביותר, רק 24% זה נשים. זאת אומרת, אנחנו נכנסות לתוך המערכת, אנחנו לומדות, אנחנו משקיעות, אנחנו עובדות קשה, ואנחנו לא מגיעות לקצה הפירמידה. אנחנו צריכות לתקן את זה. אגב, לרגל יום האישה הבין-לאומי עשינו ברשות לקידום מעמד האישה סקר – – –

נכון. יש לנו מנהלת חדשה, שאני מקווה שבאמת תביא הרבה מאוד בשורות ונעבוד ביחד. אז מהסקר עלתה תמונה מאוד מדאיגה, שאותי באופן אישי הפתיעה. עלה ש-40% מהנשים, יותר מ-40% מהנשים, אמרו שהן לא מרגישות מוגנות במרחב הציבורי בישראל, כאן, במדינה. זו אמירה מאוד קשה, זה אומר שאישה לא מרגישה בנוח כשהיא הולכת ברחוב או מסתובבת במקום ציבורי.

לא, הסקר היה על נשים במקרה הזה.

נכון. אני יכולה להגיד לך שעשינו בעבר סקר על הטרדות מיניות במקומות עבודה. 44% מההטרדות המיניות מתרחשות במקום העבודה, ושם באמת ראו שלמעלה מ-30% מהנשים העידו שהן חוות הטרדה מינית במקום העבודה, ורק 8% מהגברים. אבל, שימו לב, כשפירטו את השאלה ואמרו: לא הטרדה מינית, אלא האם קיבלתן הערה או ליטוף – הנשים אפילו לא החשיבו את זה כהטרדה מינית, תבינו עד כמה זה חמור – ואז 66% מהנשים אמרו שהן חוו את זה, ו-44% מהגברים. אז זה קיים בהיקפים רחבים גם אצל הגברים.

בסוף, הפתרון יקרה כשאנחנו, כל משרדי הממשלה, נתאחד – גם משרדי הממשלה, גם ארגוני החברה האזרחית וגם המגזר העסקי. רק אז אנחנו נוכל להפוך את מדינת ישראל למקום שוויוני ובטוח יותר עבור כולנו. מעבר לעבודה החשובה שרשויות אכיפת החוק, משרד הבט"פ ומשרד הרווחה, עושים כבר היום כדי למנוע אלימות, הקמנו צוות בין-משרדי שחשב מה עוד אפשר לעשות, ואחת מהתובנות המרכזיות שלנו זה שאנחנו צריכות לעשות עבודה במקומות העבודה, כי בסוף גם הפוגע וגם קורבן האלימות בסוף קמים כל בוקר למקום עבודה, ברוב המקרים, ושם הם מתנהלים בצורה נורמטיבית. אנחנו צריכים לראות איך מגייסים את מקומות העבודה לזהות את אלו שזקוקות לעזרה. הייתה לנו גם חשיבה לבוא ולזהות את סוכני האיתור, כל מיני אנשים שנותנים שירותים ביום-יום, מפקיד של ביטוח לאומי ועד הפקיד בבנק, שיזהו את אלו שבאמת זקוקות לעזרה. אז זאת דוגמה איך אנחנו יכולות לגייס עוד שחקנים גם במגזר הפרטי וגם במגזר הציבורי.

איך שכינסנו את הממשלה בעצם הקמנו את הצוות הבין-משרדי הזה, שפרסם עכשיו את המסקנות והגיש לי אותן. אז יש שם באמת חלק שמדבר על אלימות, שעכשיו התייחסתי אליו; יש חלק שמדבר על ייצוג הולם בתפקידים בכירים, גם במקומות שבהם נשים ממש מודרות, מקומות כמו למשל משטרה, צבא, מוסדות דת, שנראה שם ייצוג בחסר; גם בדגש על אוכלוסיות שמודרות, כמו למשל הנשים האתיופיות, ורואים שבאמת צריך לעשות שם עבודה מאוד מאוד ממוקדת. התפקיד שלנו, וזה מה שאנחנו מתכוונות לעשות עכשיו, ונשמח מאוד לשיתופי פעולה, זה לבדוק בעצם, אחרי שקיבלנו החלטות על ייצוג נשים בתפקידים בכירים ב-50% והעברנו החלטה כזו בממשלה, מה החסמים שצריך להסיר בדרך כדי שזה יקרה. למה זה לא קורה? אולי תנאי הסף לא בסדר, אולי ועדות האיתור לא מספיק מגוונות?

אז ברור שאת היעד הזה אנחנו לא נשיג לא בשנה ולא בשנתיים.

זו תוכנית לטווח ארוך. אגב, אני כן אגיד שאחרי לא מעט דיונים וויכוחים הגענו להבנות עם נציבות שירות המדינה שבמקרים חריגים של משרדי ממשלה שלאורך שנים אין בהם ייצוג הולם של נשים, למרות שניתנו התראות ונעשתה עבודה, אז במקרים חריגים גם נוכל לעשות שימוש בכלי של ייעוד משרות, שזה ממש כלי שאומר שהמכרז הבא חייב להיות צבוע לאישה; כי אחרת, בדרך של התחרות החופשית הן פשוט לא מגיעות, וזה תהליך שמזין את עצמו, ובדרך הזו אנחנו פשוט לא נגיע לייצוג הולם.

אנחנו לא מנמיכים את תנאי הסף. אנחנו לא מנמיכים את תנאי הסף, אנחנו לא עושים הנחות לאף אחת, אבל אנחנו בודקות אם יש תנאי סף שמדירים.

זה גם נכון. אז דיברנו על החלק של האלימות בתוכנית הזו, דיברנו על העניין של הייצוג ההולם בתפקידים בכירים, ואני הרגע מגיעה לחלק שבעיניי הוא הכי חשוב בתוכנית העבודה שלנו, וזה איך אנחנו מכניסים גם את הגברים לתוך המשוואה. בעיניי זו המהפכה, להכניס את הגברים לתוך המשוואה. למה אני מתכוונת? יש גישה פמיניסטית אחת שאומרת, בואו נגן על נשים: ניתן להן חופשת לידה ארוכה יותר, נדאג שיהיה אסור לפטר אותן, נסמן באמת תפקידים רק לנשים, גישה מאוד מגוננת. אני חושבת שזו גישה שצריך לנקוט במקרים מאוד מאוד מסוימים אבל גם צריך להיזהר ממנה, כי בהרבה מובנים – –

– – היא הופכת אותנו, הנשים, לעובדות מסוכנות במשק – –

– – וזה תהליך מאוד מסוכן, כי מה קורה? ניגשת אישה בת 27 לריאיון עבודה. מי שמראיין אותה לא יגיד לה את זה, אבל מה הוא חושב בראש שלו? הוא אומר: אוקיי, הגיעה אליי אישה, היא עכשיו התחתנה, היא כנראה בקרוב תיכנס להיריון, היא תיעלם לי, למה לי להתעסק איתה, אני אעבור למועמד הבא. זה בסוף מה שקורה, ואנחנו צריכות להיזהר לא להטיל על עצמנו יותר מדי הגנות שבסוף ממרקרות אותנו כעובדות לא אטרקטיביות, וזה עושה פשוט עוול עם הרבה נשים שכן רוצות להתקדם ולתת מעצמן במקום העבודה.

לכן אני חושבת שצריך לעשות כמה שיותר כדי לייצר שוק עבודה שהוא בהגדרה יותר שוויוני. קודם כול, בישראל עובדים המון המון המון שעות, אנחנו מהמדינות שעובדים בהן הכי הרבה שעות במדינות ה-OECD, ואנחנו רואים שזה לא יעיל. הנתונים מראים שהפריון פר שעת עבודה בישראל נמוך, אז זה אומר שאנחנו עובדים יותר מדי וזה לא יעיל. באופן כללי צריך קצת להרגיע את זה, גם כדי שהנשים יוכלו להיות יותר בבית עם הילדים ולחנך – גם הנשים וגם הגברים – לבלות, לצרוך, להוציא כסף על פנאי, וגם במצב הזה הנשים לא יהיו צריכות להיות אלו שמקריבות את עצמן בבית. מה קורה היום? כדי להתקדם אחד מבני הזוג צריך לעבוד המון שעות ואחד צריך להקריב את עצמו ולהיות בבית. אם יש שוק תעסוקה שנמדד על פי תפוקות ולא לפי מספר השעות, אז יוכלו גם הגבר וגם האישה להתקדם מבלי שאחד יהיה זה שצריך לקחת את משרת האם. אז כמה שיותר ללכת לכיוונים האלה, כמה שיותר להתאים את החופשות של הילדים לשוק התעסוקה, כמובן. וגם – ואני חושבת שזה רעיון מאוד מאוד חשוב, אנחנו ננסה לקדם אותו במסגרת התקציב הקרוב – חופשת לידה לאבות. חופשת לידה לאבות זה דבר מאוד מאוד חשוב, שאגב נהוג בכמעט 80% ממדינות ה-OECD, והחופשה הזו צריכה להיות רק לגבר, והוא לא יכול להעביר אותה לאישה. כי ברגע שהוא יכול להעביר אותה לאישה אז בחשבון המשפחתי, כשהגבר מקבל שכר יותר גבוה, יותר משתלם שרק האישה תשב בבית בתקופה הזו. זה הפסד מאוד גדול לכל הצדדים. זה הפסד גדול לנשים, שבסוף אנחנו רואות את קנס האימהות שהן משלמות; זה הפסד גדול לגבר, כי הוא מפספס הזדמנות מדהימה להיות עם הילד.

מה קורה היום? זה לא במקום, זה בדיוק מה שאני אומרת.

לאישה יש היום 26 שבועות, מתוכם 15 שבועות בתשלום, כך ימשיך להיות. גבר היום בישראל יכול לקבוע אם הוא לוקח שבוע או עד תשעה שבועות, אבל זה על חשבון האישה. אני לא רוצה שזה יהיה על חשבון האישה. אני רוצה שתהיה לו זכות מוקנית להיות עם הילד שלו שנולד, בלי שום קשר. לקחת – לקחת; לא לקחת – זה יורד לטמיון. וזה גם מה שעושים במדינות בעולם. היום בישראל רק 1% מהגברים נשארים עם הילדים אחרי הלידה; במדינות ה-OECD שעשו חופשות לידה – – –

לא. עוקב, אחד אחרי השני, כי – – –

אנחנו גיבשנו הצעה שמדברת על ארבעה שבועות לגבר.

בנוסף לאישה.

זה תקציבי, אבל אני רוצה להגיד משהו על התקציבי.

הייתי באוצר. אני אגיד לך שבאוצר הבעיה לא הייתה תקציבית. הייתה בעיה אחרת. אבל אני רוצה להגיד משהו על התקציבי: העלות של שבוע כזה – – –

אנחנו נפתור אותה. אנחנו נפתור אותה. לא נרים ידיים.

אני רוצה לדבר על התקציבים. אנחנו מעריכות שיש סדר גודל של 90,000 אבות בישראל שיכולים להיות זכאים לחופשת לידה כזו. העלות של זה היא סדר גודל של 107 מיליון שקלים לשבוע לשנה. אם אנחנו עושים ארבעה שבועות, אז זה סדר גודל של 430 מיליון שקלים. החיסכון שזה יביא לנו הוא הרבה יותר גדול. הנתונים מלמדים שאם נקטין את הפערים המגדריים בשכר בין גבר לאישה ב-40% – ואנחנו מאמינים שבאמצעות חופשת לידה לגברים אפשר לעשות את זה – התוצר יעלה בעשרות מיליארדי שקלים בשנה.

המחקר של הכלכלנית הראשית מראה שאם נצמצם את פערי השכר בין גברים לנשים התוצר יעלה בסדר גודל של 80 מיליארד שקל בשנה. אני אסביר למה. כי נשים יעבדו יותר, השכר שלהן יהיה יותר גבוה, והעבודות השקופות שהיום לא מתומחרות, כמו לנקות, בייביסיטר, כל מיני דברים אחרים, גם יתומחרו. זה דווקא מגדיל את הצריכה ואת הצמיחה במשק ומקטין את הפערים.

אז בטווח הקצר – נכון, זה עולה לנו. בטווח הארוך זה משתלם לנו – זה משתלם למשק, זה ישפר את החינוך של הילדים שלנו, כי שני ההורים יהיו מעורבים. וזה טוב לגברים – מה, גבר לא רוצה לגדל את הילד שלו? גבר רוצה להיות כספומט משפחתי? גבר רוצה להיות כל היום עד הלילה בעבודה ולא לבלות בחיק משפחתו?

בסדר גמור. אבל אני חושבת שזו זכות שאנחנו צריכים – – –

נכון. נכון.

אגב, אני אגיד מה קורה בעולם. היום אנחנו ב-1% מימוש. צודקת חברת הכנסת ברק. את צודקת בזה, היום אחוז המימוש הוא 1% בישראל. ראינו במדינות העולם: שברגע שעשו חופשת לידה לאבות אז הייתה התלהבות, אבל זה נבלם בסביבות ה-30%, 40%. אם נגיע לשם זה יהיה מאוד מאוד יפה, זו תהיה באמת מהפכה.

חד-משמעית. זה ייקח זמן, זה תהליכי. יש פה לא רק עניינים כלכליים אלא גם עניינים תרבותיים, אבל אנחנו באמת מאמינות שזה יעשה שינוי עמוק.

אגב, עוד נתון מדהים: חקרו מה קורה למוח של האישה בתקופת חופשת לידה, ורואים שיש איזשהו חלק גמיש יותר במוח שמתפתח בזמן חופשת ההורות הזו, החלק שיותר קשור לחמלה, לרגישות. ובדקו מה קורה לגברים שלקחו חופשת לידה. ומדהים לראות – יש לך תקווה – –

– – שגם אצל הגברים המוח משתנה והופך להיות מוח הורי.

נראה לי שלבעלי יש מוח הורי ממש מפותח.

זה דבר מדהים בעיניי. ואנחנו יודעים שברגע שההורה נמצא עם הילד בתקופה הכל-כך קריטית הזו, זה משפיע על כל מערכת היחסים שלהם מעתה והלאה. לכן זה win–win לכולם, לגבר, לאישה, למדינה. וזה מה שצריך לעשות.

ואני עובדת על זה יחד עם השרה מיכאלי, שזה גם נושא שמאוד קרוב לליבה, ואני מקווה מאוד שנצליח להביא בשורה בעניין הזה.

עוד נושא אחד ששווה להזכיר ביום הזה: אנחנו עושות עבודה קשה כדי להטמיע חשיבה מגדרית בתוכניות העבודה של כל משרדי הממשלה. עכשיו, אף אחד לא יודע מה זה הטמעת חשיבה מגדרית. אנחנו מדברים על זה במשרדי הממשלה – אף אחד לא באמת מבין את זה עד הסוף. אבל אני אביא דוגמה, כי דוגמה בסוף מסבירה את זה הכי טוב.

משרד התחבורה, שבאופן מפתיע הוא הראשון שנרתם לאירוע הזה, עושה איתנו עכשיו עבודה של הטמעת חשיבה מגדרית. וזה אומר, למשל, שכשמתכננים תחבורה ציבורית, מתכננים תחנת אוטובוס, חושבים לרגע איך אישה מרגישה בתחנת אוטובוס בערב בחשכה. אולי צריך מצלמה? אולי צריך תאורה? אולי צריך למקם את התחנה באזור קצת יותר הומה אדם? וזה בדיוק אופן החשיבה של איך אנחנו לוקחים את תוכניות העבודה ואת התקציב של כולנו ומשרתים באמצעותו גם נשים, שהן 50% מהאוכלוסייה. זה צריך להיות טריוויאלי. אז באופן הזה גם נעשה עבודה עם השלטון המקומי. באופן הזה, אגב, אנחנו גם הקמנו צוות מגדרי שבוחן את כל תוכנית החומש בחברה הערבית, כדי לראות איך כל פרק ופרק משרת גם את הנשים הערביות. ואני באמת מאמינה שכדי שנרגיש שינוי כנשים במדינה אנחנו נצטרך לעבוד במקביל על כל התחומים – עולם התעסוקה, החינוך והתחבורה – כי זה באמת פאזל שמורכב מהרבה מאוד חלקים. ובהקשר הזה אני יודעת שקואליציה ואופוזיציה, אנחנו נעשה את העבודה הזו ביחד, כי זה באמת בלב של כולנו, ובסוף כולנו עושות את זה גם בשביל הבנים שלנו וגם בשביל הבנות שלנו. אז תודה רבה, ושבעזרת השם, ביום האישה הבא נבוא עם בשורות וקבלות של הרבה עשייה.

נכון.