כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, שרים, חברי וחברות כנסת, אתם יודעים, כשרציתי לעלות ארצה בגיל 17 מדרום אפריקה, אמרו לי שישראל זה מקום מאוד מורכב, שיהיה לי מאוד קשה לעלות לבד. ההורים שלי, שעלו מליטא לארץ ואז ירדנו לדרום אפריקה, עברו תהליך לא פשוט. אחרי שעליתי ארצה – באמת זה לא פשוט העסק הזה: לעלות, לקחת הלוואות, לשכור דירה, לעשות את השירות הצבאי לבד, להיות חיילת בודדה, אבל זה עבר – החלטתי שאני רוצה לשרת באמ"ן מחקר. אמרו לי שזה מאוד מאוד מאוד קשה להתקבל לאמ"ן מחקר, כי צריך סיווג של שבע שנים ולא רק ארבע, והייתי בארץ ארבע שנים, אבל זה מה שרציתי. אמרו לי שזה יהיה מאוד מאוד קשה, אחרי שכבר השתחררתי מאמ"ן מחקר בדרגת סרן, לעבוד במקום שבעצם שולח את שליחיו למקומות נידחים בעולם. ואני, כשהגעתי למשרד החוץ, רציתי להגיע לנידח מכולם, למאתגר מכולם, רציתי להיות דיפלומטית ישראלית בקהיר. אז אמרו לי, את נורמלית? אישה, יהודייה, ישראלית בקהיר, כמה שנים – זה נורא נורא קשה.
אני זוכרת שהסברתי לכל מי ששאל אותי: בשביל מה עליתי ארצה אם לא לשרת את המדינה ולעשות את זה במקומות המאתגרים והקשים ביותר? אחרי ששלוש שנים הייתי במצרים כדיפלומטית, חזרתי לארץ ובעצם התחלתי לעבוד כיועצת של הנשיא פרס. אתם יודעים, הנשיא פרס היה אדם מאוד אופטימי. הוא דווקא לא ראה קושי כמעט בשום דבר. מבחינתו הכול היה אפשרי. הוא אמר לי: תמיד תמיד תמיד תציבי לעצמך אתגר. במה שאת תראי לנגד עינייך, ותדמייני אותו – את תצליחי, אל תקשיבי לאנשים שיגידו לך שזה מאוד מאוד קשה. ומה אני עשיתי? בחרתי את הקשה מכול. בחרתי ללכת לפוליטיקה. והינה אני עומדת כאן מולכם, במקום לא פשוט, מקום מאתגר, מכובד, שבעצם סולל את הדרך לפחות לניסיון אמיתי וכן לעשות למען אזרחי המדינה שלי – המדינה שאני אוהבת, שעליתי אליה. אמרו לי: למרות הקושי, לפחות תעסקי ותתמקדי בנושאים שתהיה לך בהם פריצת דרך, אל תלכי לנושאים גבריים כמו ביטחון פנים ופשיעה ואלימות בחברה הערבית, תלכי למקומות קלים יותר. אני כבר כמעט שנה עוסקת בנושא שהוא מאוד קרוב לליבי, לא רק בפוליטיקה, אלא גם באזרחות: מיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, כי פשיעה היא פשיעה היא פשיעה, ואין לה גבולות ואין לה כבוד לשום דבר – לא למגדר ולא לגיאוגרפיה, לא לדת ולא לאמונה.
ואני רוצה לעמוד כאן מולכם ולומר לכם: אמרו לי כל כך הרבה פעמים: אל תעשי את זה, זה קשה. אז יש לי רק מסר אחד שאיתו אני רוצה לעזוב את הפודיום: אז אמרו. תודה רבה.
390 מילים של רות וסרמן לנדה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.