קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, כן, אני מצטרפת ואומרת שזה יום שאנחנו מציינות ולא חוגגות, כי החגיגה עדיין רחוקה מאיתנו שנות אור. אני רוצה להתחיל בזה שכאשר התנועות הפמיניסטיות במערב קמו וביקשו ודרשו וגם שילמו מחירים על זכויות בסיסיות לנשים –אגב אימהות ושורשים ומקורות ראשונים וראשונות, אני מאוד גאה לחזור תמיד, שאני שייכת לדת האסלאם, שלפני יותר מ-1,400 שנים נתנה מעמד ומקום ואפשרות לנשים. הרי על מה כל התנועה הפמיניסטית מדברת? היא מדברת על הזכות ועל הבעלות גם על הגוף, על הקניין, על הזכות לבחור, על הזכות לחופש. ואם אני חוזרת לאסלאם הראשון – הרי כל זה כתוב ומוסדר שם. הדבר הראשון שקיבלנו כנשים בדת האסלאם זה הזכות לחיים. (אומרת בערבית: בעידן הג'אהליה, הפגאניות, קדם-האסלאם,) כשהבת נולדה ישר קברו אותה, כשהיא עוד בחיים. קיבלנו את הזכות לבחור. (אומרת בערבית: מונח ה"מובאייעה", אשרור מינוי השליט,) הוא בחירה, סוג של בחירות. אנחנו מדברים על נשים שיש להן עסקים היום, וזה כאילו משהו – נכון, בעידן שלנו, כשחזרנו אחורה, זה נהיה משהו מעל ומעבר, אבל הנשים הראשונות של האסלאם ניהלו עסקים.
והדיינית הראשונה בזמן אל-ח'ליף אל-עומר אבן אל-ח'טאב ישבה בשוק העיר בין האנשים, והייתה דיינית בין כולם. ועכשיו אנחנו אומרים: שופטת – כאילו וואו, הגענו, השגנו. אנחנו התרחקנו מהמקורות, ואם נחזור לשם יהיה יותר טוב לכולנו. לפני 1,400 שנה עמד הנביא מוחמד (אומרת בערבית: עליו השלום וברכת האל) ואמר: (אומרת בערבית: תנהגו טוב בנשים.) הלוואי, הלוואי שההמלצה הזאת, היום היו נוהגים בה; לא היינו רואים ורואות נשים ונערות נרצחות – עוול.
ביום האישה אנחנו מתהדרים כאילו בהישגים אבל אל לנו לשכוח, דווקא במקום הזה, שיש אחוז די גדול של נשים בתוך החברה הישראלית שחיות תחת אלימות, שחיות בעוני, שמודרות ממקומות קבלת החלטות. נסתכל מסביב. אני לא רוצה לחזור על המספרים שהחברות שלי אמרו קודם, איפה הנשים נמצאות בפוליטיקה. ואני רוצה לשים דגש על הפוליטיקה המקומית, כי שם השינוי האמיתי, כי שם הדוגמה האמיתית לשאר האנשים ולשאר החברה. אנחנו לא נמצאות שם. אנחנו לא יכולות להתהדר ביום האישה הבין-לאומי כשאנחנו יודעות שפה על יד, ממש קילומטרים, יושבות נשים תחת כיבוש, סובלות, מאוימות, מפוחדות, משלמות מחירים בחיים שלהן, בחיים של הילדים שלהן. דווקא ביום הזה, בשבוע הזה, מתקיים דיון בכנסת ישראל על חוק האזרחות, שבא כהוראת שעה. כבר 20 שנה הוא ממשיך להתקיים. ועל מה אנחנו מדברים? על הזכות של נשים, של אימהות, להקים משפחה, להתחתן, לחיות עם בן זוג שהן אהבו ובחרו שיהיה להן שותף לחיים. רבותיי, אנחנו עדיין רחוקות מלחגוג, אבל אנחנו נמשיך לציין את היום הזה כיום זיכרון, שמזכיר לכולנו שהדרך עוד ארוכה, לסמן יעדים, לתכנן ולהגיע אליהם.
משפט אחרון. אני רוצה להגיד בהזדמנות זאת: בכל זאת יש עדיין נקודות אור שצריך להביא גם אותן. אני שמחה לבשר מעל במה זאת שהצלחתי לגייס סכום של 10 מיליון שקל לתוכניות בונות קהילה ומעצימות לנשים ביישובים באשכולות 1 עד 4, ויפעילו אותן דרך התפקיד של היועצות למעמד האישה. כולי תקווה שלא ירחק היום, ואני מקווה שבמשך השנה הקרובה נצליח במאמצים משותפים של כל מי שמאמין בדרך הזאת שגם התפקיד הזה, של יועצת מעמד האישה, יהיה תפקיד מקצועי, תפקיד שבוחרים אליו נשים מתאימות לפי קריטריונים, שמכוון באמת לבנות קהילה אמיתית; לתת לחברה ולנשים לצמוח, ולהיות משפיעות בחברה שלהן. תודה רבה.
505 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.