(אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני מרגישה חובה מוסרית וציבורית להביא לידיעתכם מעל בימה זו מקרה מצמרר שקרה לפני כשבועיים. בתוך שלושה ימים נאנסו שתי נשים עם מוגבלות בשטח התחנה המרכזית בתל אביב. התבקשתי על ידי המשפחה של אחת הקורבנות לספר את הסיפור כאן, ללא פרטים מזהים, כי הזעזוע לא מספיק עמוק.
אישה בת 39 עם מוגבלות, עצמאית ביכולת התנועה, הלכה למלא את כרטיס הרב-קו שלה בתחנה המרכזית בתל אביב. היא נתקלה באנשים שפלים, בזויים וחסרי לב, שבחרו לנצל את המוגבלות שלה על מנת לפגוע בה. בחור אחד ניגש אליה והחל להטריד אותה מילולית ולאיים עליה. היא התעלמה ממנו וניגשה לתא השירותים הקרוב על מנת לנתק מגע. כשיצאה ממנו, כבר חיכו לה עוד שני בחורים והחלו לגרור אותה לאחת הקומות התחתונות הנטושות, שבהן אין מצלמות או פיקוח, וביצעו בה את זממם. במשך כעשר דקות של גיהינום ותחת איומי סכין, היא נאלצה לעשות כרצונם, ונאמר לה בצורה חד-משמעית שאם היא תצעק או תברח הם לא יהססו לדקור אותה. שלושה אנשים, בזה אחר זה, עשו בה מעשי סדום, ולה לא הייתה שום יכולת להתגונן בפניהם.
מאז אותו מקרה מצמרר אותה אישה מטופלת על ידי פסיכיאטר בטיפול תרופתי. היא חסרת שקט ומנוחה וחרדה מאוד. ואני שואלת: למה ואיך? למה מעשה נבלה שכזה צריך לקרות שוב ושוב לפני שננקוט מעשה? איך אנחנו מגיעים למצב שבו אישה עם מוגבלות מחוללת בברוטליות, בלב העיר המרכזית בישראל, ואין שום מענה מניעתי מצד הרשויות? שטח התחנה המרכזית וסביבתה הוא אקס-טריטוריה, שטח הפקר המועד לפורענות. הדבר מוכח לנו פעם אחר פעם, על חשבון אותן נפשות עדינות של עוברות אורח תמימות, ובמקרה הזה, קורבנות מחתך אוכלוסייה מוחלש, שאף לא לגמרי מודעות לחומרת העניין בשל מוגבלותן.
זוהי חובתנו הציבורית והמוסרית כנבחרי ציבור וכאזרחים במדינה לעשות כל שניתן כדי להעלים תופעות אפלות ומטרידות מסוג זה. אני רואה באופן מובהק שהמכנה המשותף של הרבה מן המקרים הללו הוא ההתנהלות המוסדית סביב שטח התחנה המרכזית. אני קוראת מכאן לשר לביטחון פנים, למשטרת ישראל ולעיריית תל אביב לנקוט לאלתר פעולות מיידיות ואפקטיביות כדי למגר את התופעה האכזרית הזו ולמנוע את ההרס והחורבן של הקורבנות הבאים: שיטור מוגבר, גלוי וסמוי, רישות האזור וכיסויו המרבי במצלמות אבטחה וכדומה. זו המשמרת שלנו, ואנו לא יכולים להפנות מבט כשהאדמה תחתנו רועדת. תודה.)
361 מילים של שירלי פינטו קדוש. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.