קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב בראש. אני רוצה לקרוא פה מכתב שכתבה תושבת קיבוץ עין השלושה בשם מירב כהן לאילנה קוריאל מ-ynet. כתבה לה בפרטי, לא משהו. ואני רוצה לקרוא אותו כתגובה לדברים שהשר עמיחי שיקלי אמר אתמול באיזה כנס שהוא השתתף בו לגבי 7 באוקטובר. הוא כמובן האשים את ההתנתקות, את אוסלו, את כל העולם. אפס לקיחת אחריות, כשהוא היה שר בזמן 7 באוקטובר. אבל זה כנראה לא קשור לכלום. חינוך אמרנו, נכון? דוגמה אישית – אמרנו. אני באמת חושבת שכדאי שתקשיבו, חברי הקואליציה. בא לי שתקשיבו, יוסי.
ואני רוצה לקרוא את המכתב של מירב. היא כותבת: טוב, נמאס לי. הגיע הזמן לווידוי. אני מירב כהן מקיבוץ עין השלושה, שהייתי פעילה מרכזית במספר ארגוני מחאה, אחדות עם הדרום, תנו לגדול בשקט ומטה אשכול, מודה באשמה ובאחריות למחדל וטבח 7 באוקטובר. מסתבר שלא צעקתי מספיק חזק, לא התרעתי באופן מספיק החלטי וברור, לא הפגנתי מספיק ולא הייתי מספיק נחושה. לא התראיינתי מספיק בתקשורת ולא העליתי את סוגיית עוטף עזה לסדר-היום ולשיח הציבורי שוב ושוב כפי שהיה מתבקש. לא הערתי אף אחד משנתו ולא משכתי בדש מעילו של שום בכיר. ידעתי שהיו מנהרות התקפיות, ידעתי שהמכשול סופו להיכשל, ובכל זאת ישנתי בלילה בעיניים עצומות. לא דאגתי שלחברי כיתות הכוננות בעוטף עזה יהיו נשקים. אפשרתי למשאיות הסיוע ולרכבים שהעבירו מזוודות דולרים לעזה ולחמאס לעבור בכביש 232. לא מנעתי אותם בגופי. וחמור מכול, המשכתי לגור ולגדל את ילדיי במקום שברור היה שלהימצא בו זו סכנת נפשות, והמשכתי להאמין למדינה ולצבא שלי. כשלתי. אני אשמה ואחראית. וכן, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית; האשמים כבר נמצאו – אני והארגונים שהייתי חברה בהם. ואל תדאגו, גם את הלקחים כבר הפקתי, והעונש? אני חיה אותו יום-יום מאז 7 באוקטובר.
אני רוצה לקוות שהקשבתם ושהבנתם את האירוניה. מירב יקרה, לפחות אני יכולה להגיד את זה בשמי, ובטח בשם המפלגה שלי, סליחה. זה המינימום שאני יכולה להגיד. סליחה שלא הקשיבו לכם, סליחה שעברתם מה שעברתם, סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להחזיר את המשפחות שלכם ואת החברים שלכם מהשבי בעזה. אבל היה לי חשוב לקרוא את זה כאן כדי שאולי מישהו יקשיב ויבין.
נותר לי עוד זמן, אז אני רוצה שנייה להתייחס למשהו שקרה גם אתמול. יושב יקי אדמקר בערוץ 14 באיזשהו דיון וצועק מדם ליבו: אתם יודעים מה עבר על האימהות החרדיות ב-7 באוקטובר? באמת, אני רוצה להתייחס לזה בסבלנות. אני באמת מנסה. אני בן אדם חילוני שגדל בבית חילוני, וכשחצי מהחברים שלי חזרו בתשובה כל המטבח שלי הפך להיות כשר ומופרד לבשרי וחלבי. יש לי כבוד לדת וכבוד לאנשים דתיים מעומק ליבי, אבל מה אתה עושה כשאתה אומר דבר כזה באולפן? איך אמורה להרגיש אימא של לוחם? איך אמורה להרגיש אימא שהבן שלה חזר בארון? או אימא שהילדים שלה חזרו חסרי גפיים? למה ההשוואה הזאת? איך אתה יכול להשוות? כן, היו שם אימהות שדאגו שתבוא משטרה צבאית לעצור את הבן שלהן. זו ההשוואה? זו ההשוואה בין חיילים לבין תלמידי ישיבות? שכבודם במקומו מונח, אבל מה לעשות? גם בתוכם יש להם ביקורת. אלה אינם זמנים רגילים – אלה זמנים של מלחמה. איפה הערבות ההדדית, שהיא היסוד של הדת בעיניי? יקי, תחזור בך. תחזור בך, לא בגללי – בגללך ובגלל החרדים שאתה חלק מהם. תודה.
504 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.