הפקרת ביטחון האזרחים הערבים והיעדר מיגון ציבורי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מגישים את הצעת האי-אמון בפתח כנס הקיץ של מושב הכנסת, לא בתקווה שהכנסת תאשר את הצעת האי-אמון, אלא כחובה מוסרית לחשוף את פניה של הממשלה הנוכחית, ממשלה שהפקירה את ביטחון אזרחי מדינת ישראל כולם, יהודים וערבים. הנושא של הצעת האי-אמון הוא היעדר מיגון ציבורי. אומנם זה נושא שכבר הוגש בימים הקשים של המלחמה, אז היינו בביקור בנגב וראינו איך שהתושבים, כמעט 100,000 תושבים בנגב, ביישובים הלא-מוכרים, מתמודדים עם חלקי טילים שנופלים להם בין הצריפים, בין היישובים. זו למעשה דוגמה אחת נקודתית ליחס של ממשלת ישראל לגבי אזרחי מדינת ישראל, ביטחונם וחייהם; רציתי להגיד ליחס המפלה, יש בזה הפליה, אבל יש רושם שהדבר האחרון שמעניין את הממשלה הנוכחית זה ביטחונם האישי של האזרחים כולם וביטחונם הכללי.

אנחנו עומדים שוב במספר שיא של נרצחים בתוך החברה הערבית זו השנה הרביעית. ואם אנחנו משווים את הנתונים של חמשת החודשים הראשונים או ארבעת החודשים הראשונים לעומת מה שהיה – יש עלייה מתמשכת ברמת הפשיעה והאלימות. המסקנה היחידה שאנחנו יכולים להגיע אליה היא שיש כאן כישלון, מחדל והפקרות, ובהחלט הממשלה לא שמה את ביטחונם האישי של אזרחי המדינה בראש סדר העדיפויות.

אבל יש היבט אחר של האלימות הזאת, ולצערי, המשטרה לא מצליחה למגר את הפשיעה והאלימות בחברה הערבית נגד ארגוני פשע, אבל לפחות שימגרו את האלימות המשטרתית נגד אזרחים ערבים. ראינו לאחרונה מה עשו שוטרים במחוז הדרום לפרקליט עו"ד סאלח נעמה, שגם אבא שלו עורך דין, איש נפלא שכתב פוסט שהגיע לרוב חברי הכנסת, אם לא לכל חברי הכנסת ושרי הממשלה. אני מבקש, אדוני השר דוד אמסלם, כדאי להתייחס גם לנושא הזה. זה חשוב מאוד. מעבר למחלוקות פוליטיות, ימין ושמאל, אופוזיציה וקואליציה, כאן אנחנו מדברים על היחס של משטרת ישראל, אחד הארגונים הכי חשובים במדינה, שמייצגים את פניה של מדינת ישראל.

אדוני היושב-ראש, בחברה הערבית אנחנו אומרים תמיד שאנחנו רואים את מדינת ישראל דרך המשטרה, דרך התנהלות והתנהגות המשטרה. אני לא מכליל ואומר שזה מייצג את כל השוטרים בישראל ואת כל הארגון עצמו, אבל אין ספק שיש תופעה מחרידה, ויש גם יד קלה על ההדק. טוב שמח"ש תמיד חוקרת את המקרים האלו, אבל שוב, כנראה שזאת מדיניות של השר, בראש ובראשונה, כי אני אישית עבדתי עם המשטרה לאורך שנים, גם בתקופתך, אדוני יושב-ראש הכנסת, כשהיית אז השר לביטחון הפנים, וגם בהמשך. אבל בכל זאת אני חושב שהאיש הלא-נכון והלא-מתאים עדיין ממשיך לכהן כשר לביטחון הלאומי, ואין שם ביטחון ואין שם אפילו ממד לאומי במובן הזה, אלא ממד מגזרי וחסר כל היבט ערכי בתפקוד הזה.

אדוני היושב-ראש, הנושא של הנגב – לאורך שנים כל ממשלות ישראל או רוב ממשלות ישראל הזניחו את הנושא הזה, ולא התמודדו עם האתגר הזה. ולכן – אנחנו מסתכלים על אוכלוסייה שמכפילה את עצמה כמעט כל 20 שנה; אם היינו באירוע של 20,000–30,000 תושבים שחיים ביישובים הלא-מוכרים, מה שקרוי גם הפזורה הבדואית וכו', היום אנחנו מדברים על 150,000.

והשר לביטחון לאומי, שמופקד גם על האכיפה בתחום הבנייה, אחרי שהרשות הועברה למשרד שלו, נותן דוח מדי חודש-חודשיים ומתגאה בהישגים שלו – כמה צריפים הרס, כמה בתים הרס, כמה יישובים שיטח. והאנשים עדיין נמצאים שם, באותו מקום, בין ההריסות. אפילו במקרה של ואדי אל-חליל, ששם נהרסו 47 צריפים של 47 משפחות, האנשים המשיכו להיות שם, מתחת לעצים. ובהמשך, רשויות – במירכאות – האכיפה, באו ועקרו את העצים עצמם. ועדיין נמצאים שם.

ולכן, אי-אפשר להמשיך עם ההפקרות הזאת. אי-אפשר להמשיך עם ההתעלמות הזאת. אם הם לא מסוגלים להתמודד עם האתגר הזה, ולתת החלטות, ולקבל ביקורת פוליטית מכל מיני גורמים – כי יש המון גורמים שמתייחסים לנושא הזה בהיבטים שונים – אז לפחות לתת לאנשי המקצוע את האור הירוק ולהגיד להם מילה אחת: אנחנו רוצים להסדיר את היישובים האלו, ולתת לאזרחי מדינת ישראל הבדואים, תושבי היישובים הלא-מוכרים, את זכותם הבסיסית לחיים בכבוד, לבית, לשירותים מוניציפליים, לבריאות, לרווחה. במקום זאת ראינו שיש מין הסתה נגד האוכלוסייה הזאת. עוברים פלסטיניזציה. איזה פלסטיניזציה? איזה יחס נתנה להם מדינת ישראל כדי שהם ירצו להשתלב או ישתלבו? ובכל זאת, רוב רובם של האזרחים שם נורמטיביים, שומרי חוק, רוצים לחיות בכבוד, וסובלים מדי יום מהתנאים המחפירים שהם נמצאים בהם, ולא גולשים במובן הזה לאלימות פוליטית, או חס וחלילה לדרכים אחרות. ולכן, המדינה חייבת לקחת אחריות ולהתמודד עם הסוגיה הזאת, שהזניחה אותה עשרות שנים. כמה קל היה לפתור את הבעיה הזאת. ושוב, גם היום, אני אומר, למה קשה לפתור בעיה? למה המדינה לא יכולה לבוא ולספק לאזרחים שלה הסדרה מוניציפלית? מה הבעיה? למה לא?

בצפון, אדוני היושב-ראש, רבים לא שמים לב לנושא הזה, השר דוד אמסלם, בגליל, פעם, בשנות התשעים והשמונים, הייתה ועדה שקראו לה ועדת ה-40, ועדה שריכזה נציגים מ-40 יישובים שגם היו באותו מעמד – לא מוכרים, אין להם מעמד מוניציפלי. ופתאום היחס השתנה, והמועצות האזוריות – היהודיות, הכלליות, הישראליות – לקחו אחריות והתחילו להסדיר את מעמדם של היישובים – במשגב, שישה או שבעה יישובים יש שם, ואדי סלאמה, חוסנייה, כמאנה גרבייה, כמאנה שרקייה ועוד; מטה אשר; הגלבוע; יזרעאל; מנשה ועוד. זה לא – מדינת ישראל כבר עברה את זה. רובם – יישובים בדואיים בצפון. כולנו מכירים את המעבר הזה בין חיי השבטים – אין בדואים נוודים אצלנו, הם היו תמיד שם – כולם מכירים את המעבר הזה בין חיי השבטים ואיך שהם היו חיים, והמעבר למודרנה הזאת של יישובים ושירותים מוניציפליים וכו' וכו'. מדינת ישראל עשתה את זה. למה לא לקחת את המשימה הזאת, ושוב להכניס את השלטון המקומי בנגב, את המועצות האזוריות, וגם להקים יישובים עצמאיים כמו שיש, ולפתור את הבעיה הזאת? תודה רבה, אדוני היושב-ראש.