כבד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, התנהלות הממשלה כלפי תקציב המדינה מזכירה לי רומן יפה מאוד בשם "זורבה היווני". כתב אותו ניקוס קאזאנצאקיס. בסוף הסיפור ברומן הזה, יש סיפור מאלף מאוד. פופולינה, החברה של זורבה, עמדה למות, אז מזמינים זקנות מהכפר בשביל שיעזרו למשפחה לבכות. הן מתחילות לבכות עליה בשביל לעזור למשפחה לבכות עליה. באמצע הבכי, ראו שעון וגנבו אותו. חיפשו בכיסים שלה והתחילו לגנוב לה דברים מהכיסים. הם בוכים עליה וגם גונבים ממנה – אחרי שהממשלה הזו פגעה בחברה כולה, היא עכשיו רוצה לגנוב דברים מהחברה. אבל באמצע הבכי של הזקנות, פופולינה קמה לתחייה, מחדש – והחברה הזו חייבת לקום נגד הממשלה הזו. פתאום מחפשים מס רכוש – אה, הינה, מפה אפשר לגנוב כמה מיליארדים. פתאום מחפשים את הצו של סמוטריץ', שנפל אתמול – מפה אפשר להביא עוד כמה מיליארדים; מהאזרחים, לא ממקום אחר, במקום להיאבק נגד התפיסה של ראש הממשלה שמעבירה את המדינה מספרטה לסופר-ספרטה, שבשביל זה משקיעים מיליארדים בתפיסה הביטחונית שהיא שגויה לגמרי, כי הביטחון האמיתי והאסטרטגי ביותר הוא גישה למען שלום אמת ויציב. במקום לחפש מול הטייקונים איך לקבל כסף מהם, דווקא מהאזרחים, לרבות מהאזרחים המוחלשים – זה העניין העיקרי – צריך להיאבק נגד התפיסה של הזקנות ברומן הנפלא הזה, "זורבה".
אתה יודע שבדרך כלל הרומן יותר יפה מהסרט; כשעושים ממנו סרט, הרומן יותר יפה, מה שאתה קורא יותר יפה. למה? כי כשאתה קורא, אז הדמיון שלך מתרחב. אתה לא רואה את הפנים, אז אתה בונה את הפנים; אתה לא שומע מוזיקה, אתה בונה אותה. אבל דווקא עם הסרט הזה של אנתוני קווין, זורבה – גם בגלל אנתוני קווין אבל גם בגלל המוזיקה היפה כל כך הזאת של "זורבה", דווקא זה סרט שיכול להיות שעלה על הרומן. תודה רבה.
273 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.