קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד משפחת נסראלדין, הבן לוטפי, הכלה דימה, הבן הנאסיב, הגיס מוניר, משפחת נסראלדין המכובדת, חברים יקרים.
אדוני היושב-ראש, אני לא אשכח שהלכנו לביקור תנחומים, אני ואתה, ולקחנו ביחד את התמונה של המנוח – באמת המנוח היה קרוב גם לליבי, גם לליבך. הערכתי אותו מאוד, ד"ר רמזי חלבי, מנכ"ל בית יד לבנים, וליד מולא, חבר טוב של המנוח ומנהל יד לבנים בירכא.
המנוח אמל נסראלדין היה סמל מסמלי העדה הדרוזית במדינת ישראל, חבר כנסת מתנועת הליכוד המפוארת, שעשה המון למען המגזר, העדה והמדינה. הוא שכל את הבן לוטפי ואת הנכד לוטפי על מנת להגן על מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מאוד על מנת לשמור על דו-קיום בין העם היהודי לעם הדרוזי. הוא האמין מאוד בברית החיים. מייסד בית יד לבנים בדאלית אל-כרמל, הוביל יחד עם המשפחות השכולות את כל המאבקים על מנת שכל המשפחות יקבלו את כל הזכויות. הוא היה האבא והאימא של כל המשפחות השכולות.
אני לא אשכח מה היה עם דוד שלי נעאמן, כשהבן שלו סלימאן הלך לעולמו. אז אבו לוטפי אמר לו: אבו עאהד, אם מדינת ישראל לא תכיר בבן שלך, אני אכיר בו. תשמע, זו מילה מאוד מאוד חזקה. בן אדם שאיבד את הבן שלו ומצא את כל הדלתות סגורות לפניו, אז בא אבו לוטפי ואמר לו, ונתן לו את האומץ הזה: אם מדינת ישראל לא תכיר בבן, אני אכיר בו. תראה עד כמה הוא היה בן אדם אנושי. זה מראה על כמה שהוא היה בן אדם רגשי שחי את הבעיות של המשפחות.
אמל היה מחובר לא רק לחיילים שנפלו, הוא הקים מכינה קדם-צבאית ועמד בראשה לחנך ולהכשיר חיילים דרוזים לשירות המדינה. אמל היה מסור לעדה הדרוזית בכל נפש. הוא היה שותף לחיבור כפר דאלית אל-כרמל, לחשמל ולמים בשנת 1964 וגם למפעלי הטקסטיל בכפר. על מעשיו הנדיבים הוא קיבל פרס ישראל על מפעל חיים לפני שלוש שנים. כולנו תקווה שהבן לוטפי ימשיך, במורשתו המכובדת בגאווה. לוטפי הוא היום גיס, הוא איתנו, גיס של ירכא, אנחנו מאוד מכבדים. ברוך בואכם.
322 מילים של עפיף עבד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.