דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחתו של אמל נסראלדין, אורחים, קהל נכבד, קודם כול, אדוני היושב-ראש, תודה רבה על זה שחרגת מהמנהג, ואני מודה למשפחה שפנתה וביקשה ביודעה על הקשר ההדוק שהיה בין אמל נסראלדין, זכרו לברכה, לביני לאורך הרבה מאוד שנים.

ואני רואה בזה זכות גדולה לשאת כאן בכנסת, בכנסת ישראל, דברים לזכרו ולומר דברים עליו, מפני שאמל נסראלדין הוא באמת אדם של 96 שנות עשייה: עשייה למען המדינה, עשייה למען העדה, עשייה למען המשפחה ועשייה למען אנשים – אנשים באשר הם – דרוזים, יהודים ואחרים. מעבר לעובדה שהוא היה מראשוני המתנדבים לצבא ליחידה הדרוזית, שמנתה אז מאות בודדות של לוחמים, הוא בהחלט היה מאדריכלי שותפות הגורל בין הדרוזים לבין היהודים. כל אסון אישי שחווה רק חיזק את העשייה הזאת. כשהבן לוטפי נפל במרדפים בארץ המרדפים, הוא חרק שיניים והמשיך; כשהנכד לוטפי נפל ליד רצועת עזה בנחל עוז, הוא חרק שיניים והמשיך. לוטפי שאיתנו כאן (אומר בערבית:); האסון השלישי, שנשאר פתוח – הוא חרק שיניים והמשיך.

לפני שנים, כמעט 20 שנה, הייתה לי הזכות להקים קרן לסטודנטים דרוזים בנושא הייטק. רצינו לאפשר לאלה שלא יכולים לממן לימודים בתחומים של הנדסה ומדעים מדויקים, והקמנו קרן, וכמובן האדם הראשון להתייעץ איתו היה אמל נסראלדין. באו תורמים מחו"ל, רצו לבקר ביישוב דרוזי. כמובן, אמרו: בואו ניקח אותו לשוק בדאלית אל-כרמל. אמל אמר: בשום פנים ואופן, נפגשים בכניסה לבית הקברות הצבאי. אבו לוטפי לקח אותם לסיור שם, והם אמרו: סיור כזה לא חווינו בשום אירוע אחר. לשמוע מאמל נסראלדין את קורות העדה, דרך הסיור בבית הקברות, היה מרתק, אבל גם היה מצמרר. כמובן שכשהוא שם את הסיפור האישי שלו זה נתן לזה אותנטיות מאוד מאוד משמעותית.

כאן, בכנסת, עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, עם מנחם בגין כראש ממשלה, אמל נסראלדין חבר כנסת – מנחם בגין מאוד בטח בו. באחת הפעמים אפילו שלח אותו בשליחות מדינית ללבנון. לא רק בגלל שאמל נסראלדין מדבר ערבית, אלא מפני שהוא באמת היה איש אמון ואיש סוד, וראש הממשלה דאז מנחם בגין הבין וזיהה את זה ונעזר בזה.

כאן, בכנסת, אדוני היושב-ראש, אמל נסראלדין פעל המון כדי להסדיר את נושא האדמות הדרוזיות; פעל כדי להסדיר את המקומות הקדושים, שזה היה בלב ליבו של כל דרוזי, אבל אצל אמל נסראלדין זה בער. והוא ראה במקום הזה, במשכן הכנסת, מנוף כדי להסדיר גם את המתחם של קבר יתרו וגם את המתחם בנבי סבלאן ואת שכונות החיילים המשוחררים, גם בגליל, גם בכרמל.

אבל אין ספק, מפעל חייו היה יד לבנים. הוא היה מחולל יד לבנים. אני שוחחתי עם אנשי יד לבנים, שעבדו מולו, והם אמרו לי שלא ראו בולדוזר כמו אמל נסראלדין. נחרץ. קשוח, קשוב, רך כשצריך, אבל בעיקר חדור משימה. לא פלא שאמל נסראלדין ביקש להיקבר בצמוד לבית יד לבנים, וכחריג זה ניתן לו. המכינה שהקים צמודה לשם. הטיפול שלו באלמנות החללים הדרוזים הוא מופת לטיפול באלמנות. ביהדות אנחנו אומרים: נעשה ונשמע. אמל נסראלדין היה מבצע, ואז מחפש תקציב. הוא היה משלם, ואחרי זה הוא היה בא לקבל את התקציב. איך אמרו לי ביד לבנים? לאמל נסראלדין אי-אפשר לומר לא. צריך הרבה מאוד אומץ כדי לומר לו לא.

כשהוא קיבל את פרס ביטחון ישראל, זה היה כבר אחרי שהוא הדליק משואה ביום העצמאות ב-2005. פרס ביטחון ישראל ב-2023, כשהוא כבר מגרד את ה-95 – זה פרס שהיה מגיע לו הרבה יותר מוקדם. אבל אני שמח שהוא הגיע במלוא כוחו, במלוא אונו, וכמו שאתה אמרת, היושב-ראש, הוא אפילו השתמש בהומור שלו באותה סיטואציה על הבמה.

אבו לוטפי היה מומחה להיסטוריה של מדינת ישראל. מי שישב איתו – זה היה מרתק לשמוע אותו מדבר על מדינת ישראל; גם על העדה הדרוזית, אבל גם על דברים אחרים. אבל זה לא פלא. חלק מההיסטוריה הוא עשה פשוט במו ידיו. פעם שאלתי אותו: אבו לוטפי, מאיפה האנרגיות שלך? ושאלתי אותו את השאלה הזו לא מזמן – שנים אחדות. הוא אמר לי: תראה, יש אנשים שעוזרים לאחרים ומתעייפים. או כמו שאבו לוטפי אמר לי בשפתו: (אומר בערבית ומתרגם:) מאירה לאחרים כמו נר ומתעייפת, שורפת את עצמה. הוא אומר: אני רוצה לעזור בלי הפסקה. זה היה אמל נסראלדין עד ימיו האחרונים.

נזכור אותו כולנו. הוא יהיה חקוק בליבות כולנו, דרוזים ויהודים כאחד, לנצח. תודה רבה.