דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין

חברות וחברי הכנסת, בהתאם לתקנון הכנסת, אנו מציינים היום במליאה את זכרו של חבר הכנסת לשעבר שהלך לעולמו אמל נסראלדין, דמות שהייתה ונותרה סמל לשותפות גורל עמוקה בין העדה הדרוזית לבין העם היהודי בארצו.

אמל נולד בקיץ 1928 בדאלית אל-כרמל. כבר בצעירותו התבלט כפורץ דרך והיה מבין הדרוזים הראשונים שהתנדבו לשרת בצה"ל עם קום המדינה, ובראשית שנות החמישים פעל בנחישות לגייס גדוד דרוזי שלם. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטה העברית, ובמקביל החל כבר אז את דרכו הציבורית כחבר מועצה בכפרו, ולאחר מכן כסגן ראש המועצה.

אל משכן הכנסת נכנס אמל דרך תנועת הליכוד בשנת 1977 בשלהי הכנסת השמינית, וכיהן בה במשך ארבע כנסות רצופות. הוא פעל מתוך תחושת שליחות לעדה ולמדינה, שאותה תיאר באחד מנאומיו הראשונים כאן במליאה, ממש בדוכן שלצידי, וכך אמר: "אני מאמין באמונה שלמה שידוע היטב לכל חברי הכנסת כי הדרוזים בישראל הזדהו עם הרעיון הציוני עוד בטרם קמה מדינת היהודים. מספר לא מבוטל מבניה של עדה עתיקת יומין זו נרצחו עוד בשנות השלושים על ידי הכנופיות שלחמו כנגד הקמת המדינה, ורבים מבני הדרוזים זכו לעיטור על"ה" – עיטור לוחמי המדינה – "של הלוחמים להקמת המדינה. עוד בימים של פרעות ודמים, כאשר עמדו בפני שאלת הזהות, החליטו הדרוזים – למרות הסכנות שנשקפו להם אז – לקשור את גורלם עם העם היהודי השב לארצו".

מעבר לעשייתו הציבורית, חייו של אמל היו רצופים בניסיונות קשים, שמעטים יכולים לעמוד בהם: ב-1969 הוא שכל את בנו, רס"ל לוטפי נסראלדין, בקרב בבקעת הירדן, ושנים לאחר מכן, ב-2008, חווה שוב את השכול הנורא, כשנכדו לוטפי, הקרוי על שם בנו שנפל, נפל אף הוא. לצד אלו, נשא אמל בליבו פצע פתוח ומדמם – היעלמותו של בנו הנוסף, סאלח, באזור ג'נין בשנת 1995. עד יומו האחרון חי בצל האי-ודאות המייסרת על גורלו של סאלח, שהותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

למרות המשא הכבד הזה, אמל הפגין תעצומות נפש אדירות ובחר לעסוק בבנייה. הוא הקים את בית יד לבנים לדרוזים, מפעל הנצחה שהפך לנכס צאן ברזל של הגבורה הישראלית. שיאה של ההכרה הלאומית בפועלו הגיע בשנת 2023, אז הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. זכיתי אז כיו"ר הכנסת להיות מבין המעניקים לאמל את הפרס, ונוכחתי מקרוב איך בגיל 95 הוא היה כה נמרץ, חייכן וחיוני. אמרתי לו אז: אמל, אתה האיש הכי צעיר על הבמה.

בריאיון שהעניק לאחר הזכייה, זיקק אמל את תמצית חייו במילים שייאמרו כאן במליאה ויירשמו בפרוטוקול הכנסת לעולמי עד: "את כל חיי הקדשתי למען הידוק הקשר והברית בין העם היהודי לבין העדה הדרוזית המופלאה ועל כך כמעט כל משפחה אצלנו שילמה את המחיר בילדיה". דבריו אלה הם הצוואה המוסרית שהותיר לנו. אמל נסראלדין היה איש של מילים וגם של מעשים; גשר איתן בין עולמות וסמל לברית החיים, שנחתמה בדם ובנפש.

מכבדים אותנו בנוכחותם כאן בני משפחתו של חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין המונח. אנו מרכינים ראש לזכרו ומבטיחים להמשיך בדרך השותפות והרעות שהתווה לנו כל חייו. יהי זכרו ברוך וחקוק בלב האומה.

נכבד את זכרו בקימה.

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)

תודה רבה.

אני חייב להגיד שבדרך כלל במעמד שכזה אנחנו מאפשרים לשניים לשאת דברים. ביקשו גם השר דיכטר וגם חבר הכנסת אכרם חסון וגם חבר הכנסת חמד עמאר וגם חבר הכנסת עפיף עבד לשאת דברים, ואני אאפשר את זה. השר דיכטר, בבקשה.