יום בנושא שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני קודם כול רוצה לברך את חברת הכנסת יעל רון משה על היוזמה הזאת, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב. אומנם היום הזה – אנחנו עדיין לא שנה, השנה היא ב-1 במרץ; הכנסת פינתה דווקא את יום שלישי הזה, אבל אני חושב שהשיח גם על הפינוי שהיה וההשלכות שלו וללמוד לקחים ממנו, וגם ההסתכלות על תהליך החזרה והשיקום ובוודאי קדימה על תהליך הפיתוח הוא מאוד מאוד חשוב, והבית הזה – חשוב מאוד שייתן עליו את דעתו. אגב, אני דווקא מצטער שלא כל הסיעות בבית לקחו חלק בדיון הזה ולא כולם מיוצגים כאן. אני חושב שיש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה.

אני קודם כול אשתף אתכם בנתונים, שיכול להיות שחלקם גם עלו היום בוועדות השונות של הכנסת בדיונים שהתקיימו. אנסה לתאר בקווים בסיסיים מה באמת היו צעדי הממשלה בהיערכות לתהליך החזרה והליווי שלו, וגם קצת לשתף אתכם בהסתכלות פנים קדימה. אני רק אעיר לפני שאני איכנס לתהליך החזרה, בכל זאת, אומנם לא הייתי חבר בממשלה בתקופת הפינוי ולא השתתפתי בתהליכי קבלת החלטות, אבל אני בכל זאת אעיר לחבר הכנסת חוג'יראת שאני לא בטוח שהוא מתאר נכוחה את פני הדברים. קריית שמונה פונתה אחרי מטולה, לא באותו זמן, ולכן המציאות הייתה כבר אחרת. לא היו מקומות בכלל בבתי מלון בארץ, היה פה אתגר גדול מאוד בכלל למצוא מקום לכל המשפחות, כי אף אחד לא תכנן מלכתחילה לפנות את קריית שמונה. זה דבר אחד.

בכלל, הפינוי לבתי מלון לא היה תוכנית ממשלתית מוכנה מראש. ההיערכות הייתה לפינוי לבתי ספר, וזאת הייתה החלטה תוך כדי תנועה, קודם בדרום ואחר כך בצפון, לפנות אנשים לבתי מלון ולא לבתי ספר, כמו שזה תוכנן מלכתחילה. אגב, טוב שכך. התנאים בבתי ספר היו הרבה יותר גרועים. ברור שזה עלה למדינה הרבה יותר כסף, אבל אני חושב שההחלטה הייתה נכונה מאוד.

כשהתקבלה ההחלטה אחרי הרבה לבטים לפנות את קריית שמונה, האתגר הגדול היה בכלל למצוא מקומות פנויים. לכן כבר לא הייתה אפשרות לפנות את כל העיר כקהילה אחת, כי לא היה לאן.

בהתחשב בזה שמבחינה ביטחונית הפינוי נמשך שנה וחצי, בטח אי-אפשר להתקיים שנה וחצי בבית ספר.

האם נכון היה לפנות? זאת סוגיה אחרת, אבל אני לא איכנס אליה כאן. אני רק אסביר לחבר הכנסת חוג'יראת, בעקבות מה שהוא העיר, שמה שהיה אפשר לעשות עם מטולה כבר אי-אפשר היה לעשות עם קריית שמונה, פשוט מבחינת מלאי החדרים שהיה במדינת ישראל.

אני מתייחס למה שהיה, לא למה שהיה יכול לקרות. אגב, מבחינת נתוני החזרה אתה טועה. נתוני החזרה במטולה הרבה יותר נמוכים מקריית שמונה למרות שהיא פונתה כקהילה, מסיבות אחרות לגמרי. לא, דווקא לא בגלל שהיא הרוסה, מסיבות אחרות, אבל אני לא איכנס אליהן כאן. אני רק אומר שהקשר הזה לפינוי לא נכון, הוא לא נתן את התוצאה שדיברת עליה.

עוד הערה אחת על ערב אל-עראמשה. אני דווקא ביקרתי ביישוב הזה, שוחחתי עם תושבים ומדבר הרבה עם ראש המועצה שלהם. בסך הכול, אני לא חושב שיש להם מה להתלונן על היחס של המדינה, ואני תכף אסביר למה. זה נכון שליישוב כזה קשה מאוד להתארגן בבית מלון, ואני חושב שפתרונות אחרים היו יכולים להיות יותר נוחים לו, אבל בסוף מה שקרה כאן, הרי כל תושבי ערב אל-עראמשה עברו למסלול של קבלת כסף משמעותי מהמדינה ברמה היומית. הנוסחה המפורסמת – 100, 200, שבפועל הביאה למשפחות 20,000 שקל לחודש, אפילו יותר. צריכים להגיד את האמת, רובם המוחלט חזרו הביתה די בהתחלה והמשיכו לקבל את הכסף הזה. המדינה לא התקטננה ולא פנתה אליהם ולא אמרה: אם חזרתם, לא נשלם. בפועל, במשך שנה וחצי אנשים גרו בבתים שלהם, תוך סיכון ביטחוני שהיה שם – זאת ההחלטה שהם קיבלו – אבל קיבלו מהמדינה המון המון כסף.

לא היה איסור לחזור. היה צו על שטח צבאי סגור, אבל התושבים יכלו להיכנס, והייתה המלצה של המדינה להתפנות. המדינה לא פינתה בכוח אף תושב בצפון, וגם בקריית שמונה אחוז מסוים של התושבים נשארו לאורך כל המלחמה. גם ביישובים אחרים. לא היה יישוב, נדמה לי, שלא נשאר בו אף אחד. נשארו, נשארו מעטים, אבל לא הייתה חובה לעזוב, הייתה דרך לעזוב. אני רק אומר שתושבי ערב אל-עראמשה – המדינה הייתה מאוד לארג'ית, בשפת הרחוב, ואפשרה להם לקבל מענק חלופי לבתי מלון, למרות שכולם ידעו שהם נמצאים בבתים שלהם, ולכאורה, פורמלית, זה לא היה צריך לקרות. זאת רק הערה, שנדע מה היה באמת. לכן, הם בוודאי לא הופלו לרעה בהקשר הזה. אגב, היה עוד יישוב כזה, יישוב עלאווי, בע'ג'ר – אותו הדבר. הוא אפילו לא התפנה; הוא נשאר במקום, והתושבים קיבלו שם סכומים משמעותיים מאוד כאילו הם התפנו.

מפה אני מגיע כבר לסיפור החזרה. קודם כול, נתונים. הנתונים שאני מביא כאן נכונים לספטמבר 2025, ואני אסביר למה: בקיץ נגמר המימון של המדינה לפינוי, ולכן גל החזרה האחרון היה לקראת 1 בספטמבר. מפה והלאה זה פחות או יותר המצב. כמובן, יש אנשים שלא חזרו בספטמבר והחליטו לחזור אחר כך – למשל הסטודנטים בתל חי, שבכלל חזרו בסוף אוקטובר, והם לא נכנסים לסטטיסטיקה הזאת. מצד שני, אני מניח שיש משפחות – וזה תמיד קיים באירועים מהסוג הזה – שחזרו ועזבו שוב. גם גלים כאלה קיימים, וצריך להיערך לזה. בגדול, בספטמבר זאת הפעם האחרונה שהמדינה מדדה בצורה משמעותית ורצינית את המספרים באמצעות מפקדת אלון בפיקוד העורף ובאמצעות פיקוד צפון דרך הרבש"צים. לכן, הנתונים פחות או יותר מאומתים. כל מה שהתפרסם אחרי זה מאוד מאוד פלואידי, כי לא הייתה שם בקרת נתונים ברמה שמפקדת אלון ופיקוד צפון ידעו לעשות.

הנתונים הם אלה: נכון לאמצע חודש ספטמבר בשנה שעברה חזרו הביתה כ-87% מכלל התושבים, 55,500, וכמובן כתוצאה מזה לא חזרו 13%. אני חייב להגיד שמצד אחד כואב לי על כל משפחה שלא חזרה. מאוד צריכים אותם בצפון, ואני מקווה שאת חלקם נצליח לשכנע. מצד שני, אגיד לכם ביושר – אף פעם לא אמרנו את זה לפני תחילת תהליך החזרה כי לא רצינו לרפות את הידיים – ההערכות שהיו במסדרונות הממשלה, של אנשי מקצוע, היו שאחוזי החזרה יהיו נמוכים בהרבה מ-87%. דיבר כאן חבר הכנסת ארבל – הוא כבר יצא – על התושבים האמיצים שלמרות הכול חזרו הביתה. גם את, יעל, דיברת על כך.

אני חושב שאת המספר הזה צריכים קודם כול לזקוף לזכותם. המדינה עשתה צעדים, עזרה ופעלה, אבל ההחלטה הזאת אחרי פינוי של שנה וחצי, חלקם שנתיים, אחרי שהם נחשפו, כמו שאמרה חברת הכנסת מזרסקי, לרמת שירותים אחרת במרכז, אחרי שחלקם הכו שורשים כבר במקום – שנתיים זה המון זמן. אתה מוצא מקום עבודה, אתה מתארגן במערכת החינוך – עם כל הנתונים האלה – אני כבר לא מדבר בכלל על דינמיקה שלילית שהייתה בצפון והגירה שלילית והכול – עם כל הנתונים האלה, אחוז חזרה של 87% זה כמעט בגדר נס.

תכף אני אגיד. אני מדבר קודם כול על כלל המפונים, והנס הזה הוא בראש ובראשונה בזכות התושבים, האהבה שלהם לאזור הזה, ההיצמדות שלהם לקרקע, למקומות שבהם הם גדלו.

הינה, גם פה, שמעתי מה שאמרת, את טועה. תכף אני אשתף אותך בנתונים. אבל אני קודם כול רוצה להצדיע לתושבים – אני בטוח שבשם כולנו – על הגבורה הזאת וההחלטה לחזור ולבנות מחדש את החיים בחבל הארץ הזה. זה בעיניי הניצחון האמיתי, כי זאת התשובה – אנחנו חוזרים ובונים, ובונים הרבה יותר חזק וגדול ממה שהיה.

עכשיו קצת לתוך הנתונים. יש יישובים שאחוזי החזרה שם הם 100% ומעלה. אני אתן לכם דוגמאות: יש יישובים שאחוזי החזרה הם 120%. שלומי, למשל, יישוב עירוני – דיברת על קיבוצים ומושבים שחזרו באחוזים יותר גדולים. שלומי, שהוא יישוב עירוני, חזר ב-110%. זאת אומרת שהגיעו עוד הרבה תושבים חדשים בנוסף לאלה שחזרו. שלומי חזר ב-100% כמעט וקלט תושבים חדשים תוך כדי תהליך החזרה, וכבר עבר 110% בהשוואה למה שהיה במלחמה. זה מספר שאומר הרבה.

לגבי הצד השני, היכן שיש בעיות – בניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא אחוזי החזרה הנמוכים ביותר הם לא בקריית שמונה. אחוז החזרה בקריית שמונה הוא 76% – זה המצב בספטמבר 2025, וזה המון לעיר. עיר שמאבדת רבע, יש לזה המון השלכות – כלכלה, עסקים, רבע לקוחות נעלמו, מוסדות חינוך. זאת דרמה בעיר לאבד פתאום רבע מהתושבים, אבל זה המספר הנכון, 76%. אגב, לא כולל סטודנטים, כי סטודנטים חזרו קצת יותר מאוחר. לכן, כנראה המספר האמיתי של החזרה יותר גבוה.

לעומת זאת, ישנם יישובים כפריים, גם קיבוצים וגם מושבים, שאחוז החזרה בהם אפילו נמוך יותר מכך. אני כבר לא מדבר על מטולה, שם זה 48%. מנרה – 52%; שתולה, שהיא מושב – 52%; משגב עם, שזה קיבוץ – 63%. אין בדיוק הלימה בין אופי היישוב לבין אחוזי החזרה. יותר מכך, אני נתקלתי בתופעות של יישובים שממש סמוכים אחד לשני, הם מאותו סוג, למשל שני מושבים או שני קיבוצים – באחד אחוזי החזרה קרובים ל-100%, ובשני הם מאוד מאוד מדשדשים. אין פה איזושהי חוקיות, וזה תלוי המון בחוסן של הקהילה, בהנהגה המקומית גם של הרשות המקומית – במקרה הזה, אלה יישובים כפריים של מועצות אזוריות – גם בהנהגה היישובית, אם אנחנו מדברים על יישובים כפריים.

בהרבה מאוד מרכיבים יהיה מעניין לנתח את זה בדיעבד, אבל אתה לפעמים עומד ומשתאה ואין לך הסבר: שני יישובים חטפו באותה מידה ירי בכינון ישיר, אותה רמת סיכון, ובאחד חזרו כמעט כולם ובשני להפך, יש בעיה וצריך לחזק. אז זה קודם כול לגבי המספרים. אני חושב שהמספרים האלה מאוד מאוד מעניינים ועוד ייחקרו בטח גם כהפקת לקחים לעתיד.

עוד נתון אחד מספרי, לפני שאני אתאר פה את פעולות הממשלה, שגם הוא מלמד על אופי של אוכלוסייה שחזרה. הופתענו מאוד ממנו, אגב, חבריי חברי הכנסת. כשמשרד החינוך בדק מה מספר התלמידים ב-1 בספטמבר בכל מוסדות החינוך ביישובים האלה הוא גילה שהמספר הוא 95% ממה שהיה ב-1 בספטמבר לפני המלחמה, זאת אומרת יותר גבוה מאחוזי החזרה הכלליים. מה זה אומר? כנראה שזה אומר שמשפחות עם ילדים קטנים חזרו באחוזים גבוהים יותר מהממוצע. זה מאוד מעניין וחשוב, אגב. זה מלמד על כך שיש גרעין חזק וקשה בחבל הארץ הזה שהוא ימשיך את הדרך. כי אם היינו מגלים שדווקא משפחות עם ילדים נשארו באחוזים יותר גבוהים בחוץ ולא חזרו, היינו צריכים להיות מאוד מאוד מודאגים מהסוגיה של ההמשכיות. זה גם עוד נתון אחד מעניין שרציתי לשתף אתכם.

כמה משפטים על ההיערכות הממשלתית לתהליך הזה, איך תפסנו אותו, מה עשינו ומה הלאה. קודם כול, כך קרה שאני נכנסתי לתפקיד בערך, נדמה לי, שבועיים לפני החתימה על הסכם הפסקת האש. זאת אומרת שנכנסתי לתפקיד של האחריות הזאת של שיקום הדרום והצפון, ואז פגשה אותי, כחבר קבינט קודם ואחר כך כחבר ממשלה, ההחלטה להגיע להסכם הפסקת אש. ואז כמובן השאלה הראשונה ששאלתי: אוקיי, מה תוכנית המגירה לחזרת התושבים? והתברר שאין. והיינו צריכים למעשה לבנות אותה תוך כדי תנועה, כשמצד אחד צה"ל נתן לנו תאריך, 1 במרץ – זה התאריך המשוער שלדעת צה"ל חשבו שיהיה ניתן לחזור ממנו והלאה. אגב, באופן מקרי זה נפל בול על אותו תאריך שהתחילה החזרה של תושבי דרום שנה קודם, אז יכולנו להשוות וללמוד מהניסיון שהיה שם. ומפה היינו צריכים לבנות למעשה את כל המבנה. וההחלטה הניהולית הראשונה שקיבלתי, דווקא לאור הסיפור הזה – אני משנה את הכיוון. אם קודם עסקו בלהכין תוכנית חמש-שנתית שתתעסק גם בצמיחה וגם בפיתוח ובכול, תכלול עשרות משרדי ממשלה, הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת בלבד, אנשים יחזרו ב-1 במרץ, ושום דבר לא יהיה מוכן. ואמרתי: אנחנו מחלקים את המסלולים. אנחנו ממשיכים לעסוק בפיתוח ובצמיחה, אבל במקביל מעבירים החלטות ממשלה מיידיות למה שמוכן ודחוף, ובראש ובראשונה היערכות לחזרת התושבים. ובדרך הזאת נהגנו.

רק לצורך השוואה, יחד עם ההחלטות שעברו ביום ראשון בישיבת הממשלה בקריית שמונה, אנחנו היום נמצאים במצב שאם התקציב שהוקדש לקו העימות כולו היה 12 מיליארד שקל – 7 מיליארד ממנו כבר חויבו בהחלטות הממשלה השונות, כולל החלטות ממשלה שהתקבלו ביום ראשון – יצא לדרך, פועל, חלקו כבר בוצע, חלקו יתבצע, חלקן זה פעולות רב-שנתיות. אבל הממשלה חייבה את עצמה בכסף הזה, והוא כבר נמצא במשרדי הממשלה הרלוונטיים, ברשויות הרלוונטיות ובאפיקים הנדרשים, ונשאר להחליט על עוד כ-5 מיליארד, מתוכם כ-600 מיליון שקל זה רמת הגולן, וכל השאר זה הכסף שנשאר למרכיבים שעוד לא אושרו.

ההחלטות הראשונות שבאו באו בתחום ההיערכות לחזרת התושבים – אלה הם הדברים המיידיים. קודם כול הממשלה לקחה 200 מיליון שקל ואמרה: אנשים חוזרים, יש פה תשתיות ציבוריות, בראשן מוסדות חינוך, הם צריכים להיות מוכנים ב-1 במרץ. לכאורה לא צריך את הממשלה, יש מס רכוש, כל מבנה שנפגע – מגיע לו החזר. אבל היה ברור לנו שזה לא יספיק, כי למס רכוש יש כללים מאוד מאוד קפדניים. מס רכוש נותן את הערך כפי שהוא היה בזמן הפגיעה. למשל, אם היה לך בית ספר ישן והוא נפגע, אתה תקבל מימון כמה עולה בית ספר ישן. אם בית ספר נפגע משמעותית, אי-אפשר לבנות בית ספר ישן, אפשר לבנות רק בית ספר חדש, אז מישהו צריך לשלם את ההפרש.

או דוגמה אחרת. במוסדות היו חיילי צה"ל. אם יש נזק משמעותי, מס רכוש מכסה את זה, אבל אם זה פשוט בלאי בגלל השימוש, כי בכל זאת כיתות הפכו לחדרי מגורים של החיילים שלנו, אז אף אחד לא מפצה על זה. ברור שהמוסד הוא לא שמיש אחרי כזה שימוש במשך שנה וחצי, ולכן אחת מההחלטות הראשונות שקיבלנו, ממש תוך שבוע בערך, שצריכים להביא כסף. ואז שאלו אותי כמה כסף. לכו תספרו את כל הנזק, תגידו כמה צריך, תנמקו. אמרתי: לא, לא, זה לא יעבוד ככה, כי כשנסיים לספור התושבים כבר יחזרו. נעשה הפוך – אנחנו ניקח איזשהו מספר מספיק משמעותי, ניתן אותו כמקדמה לכל הרשויות לפי איזשהו מפתח אומדן של גודל השטח הבנוי של מבני ציבור, נבנה כלל שמוסדות חינוך – מטפלים בהם קודם, בראש ובראשונה. נצא לדרך, כל מה שיהיה חסר נשלים בהחלטה משלימה. עד אז נספור ונדייק. וזה מה שעשינו, וזה מה שאפשר ב-1 במרץ לחזור בפועל למוסדות חינוך שהיו שמישים ופעילים.

ועוד כלל אחד שקבענו: לא מתקטננים. אם כבר משפצים בגלל מה שקרה, עושים את זה ברמה יותר גבוהה ממה שהיה לפני המלחמה, ב-10%, 15%, 20%. משקיעים קצת יותר כסף כדי שבסופו של דבר לפחות הילדים ירגישו את ההבדל כשהם חוזרים הביתה. זה לא אומר שבונים בית ספר חדש במקום ישן, אבל זה אומר שבית ספר ישן מקבל שיפוץ שברגיל הוא בדרך כלל לא קיבל בסטנדרט הזה במשך שנים רבות. היו לי אפילו כל מיני קטעים מרגשים – באחד מבתי הספר בקריית שמונה שהגעתי אליו לקראת 1 במרץ, המנהלת אמרה: הכול השתנה פה, מאוד מאוד דרמטי, הרבה יותר טוב ממה שהיה לי לפני המלחמה, אבל יש לי חלום – אני צריכה להחליף את הדשא הסינטטי בחצר בית הספר, כי הילדים נפגעים שם ויש שם בעיה, ואולי זאת ההזדמנות. אם כבר אז כבר. ואישרנו את זה כחריג, וחזרתי לאותו בית ספר אחר כך, והדשא הסינטטי הוא כבר חדש, ובית הספר מימש את החלום שלו שהוא נלחם עליו. היא אמרה: עשר שנים אני נלחמת, אין לי כסף לעשות את זה, ובסוף קרה.

ההחלטה הבאה שהיינו צריכים לעשות זה כמובן היערכות. למשל, חוזרים תושבים – הרשות המקומית צריכה יותר כסף. אפילו פינוי זבל, כמות הזבל שיוצאת לרחוב היא מטורפת אחרי ששנה וחצי אנשים לא היו בבית. פינוי פסולת. חוזרים ילדים, בהתחלה – ותכף אני אגיד על זה משהו – לא מייד כולם. זה אומר שהכיתות הן הרבה יותר קטנות ממה שבדרך כלל. מה עושים עם זה? משרד החינוך לא מרשה לקיים כאלה כיתות. אז אופציה אחת שעלתה: בואו נקים בתי ספר מיוחדים למפונים בתוך היישובים שהם חזרו אליהם. כי אי-אפשר להקים מוסד רגיל, כי אין מספיק ילדים. ואני התנגדתי לזה. גם משרד החינוך חינוכית התנגד לזה. אם ילדים כבר חוזרים הביתה, הם צריכים לחזור למסגרות שלהם ולהרגיש שהינה החיים מתחילים להיבנות מחדש, ולא להיות עוד פעם בבית ספר מיוחד למפונים בתוך העיר שלהם עצמם. איך פותרים את הפלונטר? שמים כסף כדי שיהיה אפשר להחזיק כיתת גן מתחת לתקן, כיתת בית ספר מתחת לתקן, לפחות בחצי השנה הזאת של תהליך החזרה ההדרגתי. וזה מה שעשינו. המדינה שמה 150 מיליון שקל לטובת המטרות האלה של כיתות קטנות, של הסעות חריגות. אמרנו: ילדים שההורים שלהם עוד לא יחזרו אבל הם גרים בצפון ורוצים לנסוע לבתי הספר שלהם, נאפשר להם. נהיה מאוד מאוד גמישים בתהליך הזה.

החלטה נוספת שהיינו צריכים לקבל, והיא הייתה מאוד משמעותית ולא פשוטה, זו השאלה איך חוזרים. האם חוזרים כולם בבת אחת ב-1 במרץ? לא בפקודה, כי המדינה לא יודעת לתת פקודות, אבל היא יכולה להגיד: מ-1 במרץ נגמר הפינוי מבחינת צה"ל, אני לא מממנת אף אחד. אם אנשים רוצים להישאר במרכז יותר, שיעשו את זה מכספם, אבל אני כמדינה מפסיקה את המימון.

ואני די מהר הגעתי למסקנה שזה לא נכון. 1. זה לא עבד ככה בדרום, ואין סיבה להפלות; 2. 1 במרץ זה כבר שני שלישים של שנת הלימודים מאחורינו. מי שיש לו לימודים במוסדות חינוך – לא כולם מוכנים לקחת את הילדים באמצע ולהוציא אותם מהמסגרת, להכניס אותם למסגרת חדשה. ולכן היה ברור לי שיהיו הרבה משפחות שיעדיפו להישאר עד הקיץ. ואז אמרנו: אנחנו ניתן כסף לאנשים כמענק מיוחד. הוא לא יהיה באותו סדר גודל כמו שהיה בזמן הפינוי, אבל מספיק להישאר בשכירות עד הקיץ. כן, עדיין הוא היה מענק מאוד נדיב מצד המדינה, ונגיד: תעשו מה שאתם מחליטים. מי שרוצה להישאר בפינוי – הינה, יש לו את הכסף לפחות עד יולי. מי שרוצה להישאר במלון עד תחילת יולי – נמשיך לשלם מלונות, אז הוא לא יקבל כמובן מענק; ומי שרוצה לחזור ב-1 במרץ ולקבל את הכסף הזה להתארגנות במקום החדש, כי יותר קשה בחודשים הראשונים, כי עוד לא כל העסקים חזרו לפעול ועוד אין איפה לקנות וצריך לנסוע יותר רחוק ויותר הוצאות והכול, הוא ייקח את הכסף הזה וייעזר בו. וכמובן, זאת הייתה החלטה מאוד משמעותית, שעלתה למדינה לא מעט כסף מהתקציב הזה של השיקום, אבל גם היום בדיעבד אני בטוח שזאת הייתה החלטה נכונה, שאפשרה לכל משפחה לעשות את זה בקצב משלה.

סוגיה נוספת שעלתה, והיא לא הייתה בדרום, והיא חסרת תקדים במדינת ישראל – אגב, אני זורק את זה ככפפה גם לבית הזה מבחינת החקיקה – מדינת ישראל אף פעם לא חוותה פינוי של שנה וחצי, שנתיים. מתברר שכשבן אדם לא בבית שנה וחצי, שנתיים, גם אם לא נפל שם טיל, יש נזקים לבית. קראנו להם באיזושהי כותרת "נזקי עזובה" מכל מיני סוגים: מכרסמים נכנסו לבית והפכו אותו לחלוטין ופגעו ברכוש; הייתה רטיבות, אף אחד לא טיפל בה. תחשבו, כל אחד מאיתנו, בבית שלו, כשיש רטיבות, הוא מטפל בה. תחשבו מה קורה עם רטיבות שלא מטפלים בה שנה וחצי, מה זה גורם לבית ולתכולת הבית ולהכול. ועוד כהנה וכהנה.

ולכן אני באתי ואמרתי: יש פה סוג חדש של נזק. אמרו לי: אין דבר כזה, זה לא בתוך חוק מס רכוש, לא מגיע כלום. והיה ויכוח מאוד קשה. בהתחלה אמרו לי משפטנים ואנשי אגף תקציבים שאין סיכוי, זה מסוכן, זה תקדים, זה משהו נורא ואיום פה בעתיד. אמרתי: אל תפנו אנשים לשנה וחצי, אז לא יהיה תקדים מסוכן. נלחמתי על מענק העזובה הזה, ובסוף הצלחתי לשכנע את שר האוצר – ייאמר לזכותו שהוא הלך פה איתי – וקיבלנו החלטה. זה עלה לנו לא מעט כסף מתוך התקציב הכולל, אבל לדעתי זה היה מאוד הוגן לאנשים, וגם את המענק הזה נתנו בצורה שמי שרצה היה יכול לקבל אותו מייד במסלול הירוק. מי שרצה ללכת ולהוכיח שהנזקים שלו גדולים יותר – פתחנו אופציה דרך מס רכוש. עשרות בודדות פנו למס רכוש. זה סימן שהיינו נדיבים במסלול הירוק. כן, זה בדרך כלל מה שקורה אם כמעט כולם הולכים למסלול הירוק, זה סימן שהמספרים שם נדיבים, ולרוב המוחלט של האוכלוסייה הם כיסו את העלויות אפילו יותר.

כמובן, כל התהליך הזה כאמור עלה לנו כמעט 1.7 מיליארד שקל, כל המענקים האלה האישיים שעברו לתושבי הצפון, אבל אני חושב שנהגנו נכון כשהלכנו בשיטה הזאת ולא עשינו את זה באבחה אחת, את כל תהליך החזרה.

כמובן נדרשו עוד הרבה פעולות אחרות כדי להשלים את המעטפת הזאת של החזרה. אני הזכרתי רק את הדברים הבסיסיים. היינו צריכים לטפל גם במוסדות – למשל, מכללת תל חי, שכבר אז התחלנו לדבר על החלום להפוך אותה לאוניברסיטה, התקשתה לחזור וגם לגייס תלמידים, וברור שאם רוצים שתהיה שם אוניברסיטה, צריכים קודם כול להעמיד אותה מהר על הרגליים. השקענו סכומים משמעותיים מאוד בה כדי לאפשר לה לחזור כבר במרץ ולהביא סטודנטים ראשונים שרוצים כבר אז, לא לחכות לשנת הלימודים החדשה. הבאנו מלגות לשנת הלימודים שאחרי זה כדי לגייס יותר סטודנטים, זאת אומרת שהלימודים בתל חי יהיו חינם לכלל הסטודנטים השנה כדי שבאמת המוסד ישקם את עצמו מבחינת כמות התלמידים.

בטיפול דומה טיפלנו גם במכללות טכנולוגיות, גם בתל חי וגם במעלות, שאומנם מעלות לא פונתה, אבל חלק מהסטודנטים שלהם פונו והם איבדו סטודנטים רבים והייתה סכנת סגירה. אני חושב שהמכללות הטכנולוגיות הן חשובות מאוד לאזור הזה, ולכן נחלצנו לעזרתן. ועוד הרבה מאוד בעיות מהסוג הזה, אני לא איכנס כאן לפרטים.

בסופו של דבר, מיליארדים הלכו להיערכות הזאת של השיקום הראשוני ושל הסיוע בחזרת התושבים, מעבר למה שמגיע ממס רכוש, אגב, שזה עוד מיליארדים רבים שאותם אני לא משקלל כי זה לא בתקציב שאני הייתי אחראי עליו.

במקביל, עשינו סוג של שינוי פאזה והתחלנו להסתכל כבר לכיוון הפיתוח, כי המטרה שלנו הייתה ועדיין לא לשקם מה שהיה אלא להביא את האזור הזה למקום אחר לגמרי. גם מבחינת כמות תושבים, שמנו לעצמנו יעד להגדיל ב-100,000 תושבים את האזור של קו העימות. זה קצב גידול מטורף לאזור הזה, אף פעם לא היה שם. להפך, הוא סבל מדינמיקה שלילית. שמנו לעצמנו יעד כלכלי לחזק את הכלכלה של האזור ולחזק משמעותית את רמת השירותים. ואז התחלנו לעבוד.

היו לנו קשיים. היה קושי משפטי: מה זה קו העימות? לכאורה ידוע ויש החלטת ממשלה, אבל אמרו לנו: לא, לא, לא. הייתה פה מלחמה, הכול מתחיל מחדש, תביאו חוות דעת ביטחונית חדשה. הייתה סאגה של שיח בין המשפטנים של משרד הביטחון לבין שאר משרדי הממשלה, היא נמשכה חודשים רבים, לצערי, עד שנכנסתי לזה באופן אישי והתחלתי לשמש כמתורגמן מיועץ משפטי אחד לאחר ולהיכנס ביניהם, ובסוף הצלחנו לקבע בסיוע של פיקוד צפון מי הם היישובים המאוימים יותר ומה זה באמת קו העימות, כי עד אז לא יכולנו לתת לאף יישוב שלא היה מפונה. זה מה שאפשר לנו להתחיל לעזור ליישובים שלא פונו ודווקא מצאו את עצמם בחזית הקדמית של המלחמה.

בעיה שנייה שמייד ראינו אותה היא שכל היישובים שהתקשו בחזרה היו יישובים צמודי גדר. באופן טבעי זה יותר מסוכן, יותר הרס, יותר פגיעה, ולכן אמרנו שאנחנו לא מחכים לכל התוכנית הגדולה – מביאים עכשיו החלטה לפיתוח וצמיחה דמוגרפית של יישובים צמודי גדר עד 2 ק"מ מהגבול, כולל יישובים עירוניים כמו קריית שמונה, שלומי ומטולה וכל היישובים הכפריים שם. מיליארד שקל שמה הממשלה על ההחלטה הזאת, גם להביא סבסוד קרקעות כדי שחייל מילואים יוכל לקבל קרקע בכזה יישוב כפרי ב-50,000 שקל, ומתיישב רגיל ב-100,000 שקל, קרקע מפותחת. זה חיסכון של מאות אלפי שקלים למשפחות שרוצות לבנות את ביתן ביישובים האלה.

מימנו לחטיבה להתיישבות ולמשרד ההתיישבות יכולת להביא קרוואנים ליישובים, קרווילות יותר נכון, כדי לקלוט את המשפחות. את הכסף שמנו. הביצוע, לצערי, הוא איטי מדי, אני מניח שזה גם נידון פה. אנחנו ציפינו לקצב אחר ממשרד ההתיישבות ומהחטיבה להתיישבות. אני מאוד מקווה שהם יצליחו להדביק את הפערים, שהם רובם רגולטוריים, כמו אישורים תכנוניים ודברים מהסוג הזה. הכסף קיים, ואני מאוד מקווה – אומנם לא הספקנו לראות את הקרווילות האלה השנה, בשנה העברית הזאת, אבל אני מקווה שנראה אותן לפחות בתחילת שנת הלימודים הבאה. המשפחות בדרך כלל עוברות בקיץ, לקראת שנת הלימודים.

השקענו כסף בתשתיות ציבוריות כדי שהיישובים יוכלו לממש פרויקטים שהם חלמו עליהם, רשויות מקומיות, ולמעשה השלמנו את ההחלטה הזאת, שעלתה כמיליארד שקל, בהחלטה נוספת על קריית שמונה ביום הראשון הזה עם עוד כ-400 מיליון שקל, הפעם רובם לטובת היישובים העירוניים צמודי הגדר – קריית שמונה, שלומי ומטולה, בכלים שונים, שאני לא איכנס כאן לפירוט. אז סך הכול, המדינה שמה כמעט 1.5 מיליארד שקל ברצועה הדקה הזאת של 2 ק"מ. אגב, גם לנמק אותה משפטית הייתה סאגה שהיינו צריכים להתמודד איתה. לכאורה זו עדיפות שקיימת במדינת ישראל, אבל על כל הגבולות. אמרו לנו: למה רק בגבול הצפוני? אמרתי שהמלחמה עם לבנון הייתה רק בגבול הצפוני, היא לא הייתה בגבול המזרחי או במקום אחר. לקח זמן לשכנע את המשפטנים שאפשר לעשות את הדבר המוזר הזה, לקחת עדיפות קיימת על 2 ק"מ ולהפעיל אותה רק בגבול הצפון, אבל בסוף הצלחנו לשכנע, וההחלטה הזאת המריאה.

במקביל התחלנו להתקדם עם החלטות ממשלה כבר בהסתכלות קדימה לעולם של פיתוח: החלטת ממשלה עם משרד הכלכלה על 600 מיליון שקל, שאגב הבאנו להשלמות לטובת צמודי גדר ביום ראשון בהחלטה בקריית שמונה; החלטת ממשלה על החינוך בהיקף של כמעט 1.5 מיליארד שקל לחמש השנים הקרובות לכל אזור. גם כלכלה, גם חינוך, היה לכל אזור של קו העימות; החלטת ממשלה על חקלאות, מים וסביבה בהיקף של מיליארד שקל, שעברה; החלטת ממשלה מאוד משמעותית על הנחה במעונות, שמאפשרת למעשה ביישובים צמודי גדר עד 2 ק"מ את ההנחה הכי גבוהה שיש במדינת ישראל וחוסכת לכל משפחה כזאת לפחות 2,000 שקל בחודש על ילד.

זה סיוע כספי מאוד מאוד משמעותי, שגם מעודד את הנשים לצאת לשוק התעסוקה; וגם יש מחסור בידיים עובדות באזור הזה, וסיוע במעונות גם בכל קו העימות כולו – בהיקף קטן ממה שביישובים צמודי גדר באופן טבעי, כדי לעודד אנשים לבוא ליישובים צמודי גדר כמו קריית שמונה, כמו שלומי, כמו יישובים כפריים. אבל גם בנהריה ומעלות יש היום הנחה במעונות שלא הייתה קיימת קודם.

החלטה גדולה מאוד שהתקבלה ביום ראשון על הקמת אוניברסיטת קריית שמונה בגליל על בסיס מכללת תל חי. זה באמת, בעיניי, אירוע היסטורי. הממשלה השקיעה ביום ראשון 570 מיליון שקל, ועוד קודם כ-100 מיליון במהלך השנה הזאת. למעשה זו אוניברסיטה חדשה, האוניברסיטה ה-11 – עשירית ציבורית, ומספר 11 בכלל במדינת ישראל – בגליל, בצפון. חלום של שנים רבות סוף-סוף התממש. זהו, זה קרה, זה יוצא לדרך. זה מוסמר, יש כסף, יש החלטה רגולטורית של מל"ג, הם קיבלו אישור לפעול כאוניברסיטה, ויגייסו סטודנטים לשנת לימודים הקרובה כבר כאוניברסיטת קריית שמונה שבגליל. זה שינוי דרמטי בכל הגליל המזרחי, שינוי בקריית שמונה, שהופכת לעיר אוניברסיטאית. אגב, שמנו תקציבים לחזק את קריית שמונה כעיר האוניברסיטה, ממוקדים לחיבור בין האוניברסיטה לקריית שמונה, מעבר לאותם 570 מיליון שקל. גם זה אושר ביום ראשון. עד כאן סקרתי מה קרה ומה הוחלט ומתבצע כרגע בשטח.

יש עוד המון עבודה, ובזה אני רוצה לסיים. אני חושב שצדקו פה חברי הכנסת – יש עוד המון נושאים שעוד לא טיפלנו בהם. בנושא התיירות, למשל, ובנושא הרווחה טיפלנו רק בשוליים, בהחלטות ראשונות, ונושאים של השכלה גבוהה במקומות אחרים מעבר לקריית שמונה והגליל המזרחי, ונושאים של צמיחה דמוגרפית, התחדשות עירונית, בניית דירות, סיוע במוסדות ציבור חדשים, פרויקטים מניבים לרשויות כדי שהן יוכלו להתקיים כלכלית. השקעה בכלכלה של האזור – יש עוד הרבה תוכניות על אותם 5 מיליארד שקל שנשארו. החלטה ייעודית על רמת הגולן ועל קצרין. לא חסרה לנו עבודה. אנחנו עובדים על זה עכשיו, מתקדמים שלב אחרי שלב. זה לא פשוט, יש המון קשיים. השיח בין משרדי הממשלה השונים, הסכמות עם אגף תקציבים, ניסיונות לתאם עם ראשי רשויות, שלפעמים כל אחד רוצה משהו אחר, ולך תגיע לאיזושהי עמדה.

אנחנו עובדים המון בשיח עם ראשי רשויות, אבל לא תמיד כולם רוצים אותו דבר, באופן טבעי. לפעמים יש אינטרסים סותרים, עמדות סותרות. אנחנו מנסים להגיע למקסימום תיאום שאפשר ובהידברות.

אבל סך הכול, ובזה אני רוצה לסיים, יש כאן משימה לאומית אולי בין הכי חשובות שיש היום כאן במדינת ישראל. אני מודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי לקחת בה חלק בשנה האחרונה. נעשה פה לא מעט. חלק גדול ממה שנעשה אנשים עוד לא רואים – הם יראו את זה בהמשך, כי זה הקצאות של כסף שעד שהם יהפכו לבניינים ולפרויקטים וכו' – אלה תהליכים שלוקחים זמן. חלק גדול מאוד אנחנו צריכים עוד להחליט – מקווה שנדע לעשות את זה בחודשים הקרובים ולסיים את זה לפחות עד פסח השנה, את כל ההקצאה של הכספים, ונעבור לשלב של הביצוע.

זו הזדמנות מבחינתי, לסיום, רק להודות לכל האנשים שהיו שותפים שלנו בעבודה הזאת: לאנשי משרדי הממשלה השונים, אנשי המקצוע במשרדים והשרים שמובילים אותם, למשרד האוצר, שהוא האכסניה שלנו, ובלי תמיכה שלו וסיוע שלו לא היינו מצליחים לפעול, ולשר האוצר, כמובן, שמעורב מאוד בתוך התהליך הזה; לראש הממשלה, שתמיד נתן גיבוי, ולמזכיר הממשלה.

היה שלב בתהליך חזרת תושבים שבמזכירות הממשלה שמרו לנו שורה בכל ישיבת ממשלה. היו אומרים: יש לך מראש – תגיד רק מה אתה מביא. לפעמים היינו מביאים החלטות ביום ראשון ב-09:00, והן היו עולות למעטפה ומאושרות ב-11:00 בבוקר. באמת מזכיר הממשלה פה יצא מגדרו כדי לעזור, כי כולם הבינו את צו השעה ואת החשיבות; לראשי הרשויות המקומיות והצוותים של הרשויות המקומיות; לאנשי תנופה לצפון, שהייתה לאורך כל השנה הזאת גוף קטן של בין שמונה ל-11 איש, ורק עכשיו מקבלת צורה של מינהלת מסודרת. אני מקווה מאוד שהתהליך הזה יושלם כמה שיותר מהר. ההחלטות לפחות התקבלו בממשלה.

בראש ובראשונה – בזה פתחתי, ובזה אני רוצה לסיים, לתושבי הצפון עצמם, שנשאו על הכתפיים שלהם את הפינוי הקשה של כל התקופה הזאת, את המורכבות של תהליך החזרה, והם למעשה המנוע העיקרי לצמיחה של הצפון, שאני מאמין שתגיע עם ההשקעה הממשלתית הגדולה וחסרת התקדים הזאת. תודה רבה.