יום בנושא שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, כבוד שר האוצר, אי-אפשר להתחיל את הדיון לציון שנה להחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים מבלי להתייחס ל-7 באוקטובר. האסון האמיתי התרחש באותו יום בדרום, וחובתנו לזכור ולהזכיר את תושבי הנגב המערבי ומשתתפי מסיבת הנובה שנטבחו, נחטפו ועברו מעשי זוועה בעוד אחרים מחרפים נפשם בלחימה ותוך מעשי גבורה. האסון הנורא הזה, שהוא כישלון מדיני וביטחוני, ילווה אותנו לעד, וממנו מתחיל גם השבר הנורא של הפינוי בצפון. פינוי שראשיתו, כפי שאמרתי, הוא בשבר ביטחוני, אבל המשיך בשבר חברתי וכלכלי אדיר, שעדיין לא נגמר.

עוד רבות ידובר על הפינוי עצמו – מה ואיך, והאם היה צריך, והאם כפי שבוצע – אבל בזמן הקצר פה, רק תארו לכם שאומרים לכם עכשיו שמפה אתם לא יכולים לחזור הביתה, מפה אתם הולכים לחדר באיזה מרכז פינוי – אם יש לכם מזל אז זה במלון – עם הבגדים שעל גופכם. שם תתאחדו עם בני משפחתכם, ותחיו עכשיו בחדר אחד עד יעבור זעם. אף אחד לא יודע להגיד לכם מתי זה יקרה. האם אפשר ללכת לבית הספר מחר? איפה בית הספר? ממה מתפרנסים? אתם לא תדעו את זה. אתם תצטרכו ללמוד ולהבין את זה לאט-לאט.

60,000 אזרחים ישראלים – כך היו ב-7 באוקטובר. אגב, צו הפינוי הגיע רק עשרה ימים מאוחר יותר. עשרה ימים המדינה בכלל לא הייתה באירוע. לא לגבי הצפון. היינו עסוקים בדברים אחרים. אבל ככה עשרה ימים אנשים התגלגלו עד שהגיע צו הפינוי. וגם אז הדברים לא התבהרו עבור אותם פליטים בארצם.

והמסע הזה עוד נמשך. ככה האנשים חיו במשך שנה וחצי, ולפני שנה המדינה הודיעה להם: אפשר לחזור הביתה. ואכן, חלק גדול מהאזרחים חזרו. וזכות גדולה להצדיע היום לחוזרים, שבחוסן אישי ומשפחתי אדיר שבו ליישובים שלא תמיד קל ונוח לחיות בהם. צריך שוב להזיז את הילדים ממסגרות החינוך, צריך שוב לחזור למקום העבודה או לייצר בכלל מקום עבודה חדש נוסף, שלישי או רביעי במהלך השנתיים האלה. יכול להיות שהמכולת השכונתית נסגרה, יכול להיות שהרופא המשפחתי עוד לא חזר או עזב, יכול להיות שהחוג שהילד היה רגיל ללכת אליו נסגר. אבל אותה אוכלוסייה עשתה את זה, ועושה את זה גם היום, וממשיכה להפריח את הגליל.

זה הזמן גם להזכיר את הרשויות המקומיות, העיריות, המועצות האזוריות, המועצות המקומיות. הן היו שם ב-7 באוקטובר. הן היו במרכזי הפינוי, הן היו ביום החזרה, והן עדיין נמצאות, מראשי הרשויות ועד העובדים והעובדות הסוציאליים שהולכים יד ביד עם התושבים.

זכות גם להזכיר את כל ארגוני החברה האזרחית, שהיו ועדיין נמצאים, ממכונות הכביסה במרכזי הפינוי – אתם אולי לא זוכרים, אני לא יודעת עד כמה שמנו לב לזה באמת תוך כדי הזוועה שהתחוללה בדרום, לאנשים לא היה איפה לעשות כביסה של הבגדים שעל גופם. שם ארגוני החברה האזרחית נכנסו, ובעוד הרבה מאוד מקומות, וגם היום, בהפעלה של לא מעט שירותים ביישובים, מחוגים ומרכזים לקשישים ועוד ועוד.

חובה היום להסתכל בעיניים גם לאלפי אזרחים שעדיין לא חזרו הביתה. אנחנו מדברים הרבה מאוד על קריית שמונה – בעיניי אנחנו לא מדברים מספיק – אבל רק שם יש כ-8,000 או 9,000 אזרחים שעדיין לא שבו. ופה התפקיד שלנו, חובה עלינו לבדוק מה קרה, למה הם לא חזרו, ומה עוד אפשר לעשות כדי שהם יחזרו. זה גם בשביל אותם אזרחים, שאנחנו פשוט חייבים להם, אבל זה גם הדבר הנכון למדינה.

ובהסתכלות לעתיד לשנת 2048, שנת ה-100 למדינת ישראל, כשנחיה כאן 16 מיליון או 18 מיליון אזרחים – ואני רק אומרת "שנת ה-100", אני ישר גובהת בסנטימטר, ואני רואה את החיוכים פה במליאה כשאנחנו מדמיינים את מדינת ישראל בת 100. נהיה פה 16 מיליון אזרחים. איך נדאג לזה שהפריסה הדמוגרפית תשרת את כלל האזרחים, תשרת את המדינה? הרי לא יעלה על הדעת שבעוד 20 שנים בצפון עדיין יחיו קצת מעל מיליון אנשים, כנ"ל בנגב, וכל הגידול הדמוגרפי יתרכז בין חיפה לבאר שבע. גם מי שגר באזורים האלה לא היה רוצה לחשוב שבין חיפה לבאר שבע יגורו 12 מיליון אזרחים. איך ייראו הכבישים? איך ייראו בתי החולים? איך ייראו שירותי הבריאות? איך ייראו שירותי החינוך?

היום המיוחד הזה מאפשר לנו לעצור לרגע. להסתכל מה נעשה מאז השיבה הביתה בשנה האחרונה, ומה עוד יש לעשות מחר בבוקר. וגם איפה אנחנו רוצים להיות עוד 10 ו-20 שנים.

אני מברכת גם את השר אלקין, שהצטרף אלינו ובקי מאוד בפרטים. ואדוני, יש לנו עוד עבודה רבה רבה רבה מאוד, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.