יום הוקרה למשרתים החרדים בכוחות הביטחון הלאומי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל את הנאום הזה בהצדעה ובהערכה עמוקה לכל חייל וחיילת שמשרתים בצבא ההגנה לישראל ובזרועות הביטחון המחרפים נפשם על הגנת המדינה. תודה לכם. אתם הבסיס שעליו נשענת המדינה הזו. אנחנו מוקירים ומעריכים את הקרבתכם.

עוד אני מבקש לפנות מכאן למח"ט חשמונאים אלוף-משנה אבינועם אמונה ולחיילים שהיו עימו בכנס לפני זמן קצר, לפני ימים ספורים, והותקפו על ידי קיצונים, ולומר לכם: אנחנו איתכם, אנחנו אוהבים אתכם ללא קשר לשייכות פוליטית כזו או אחרת. ההתקפה עליכם היא התקפה על מדינת ישראל, עלינו, על כל מה שיקר וחשוב במדינה הזו. מי שתוקף את אנשי חשמונאים, או את כל זרועות הביטחון, תוקף את מדינת ישראל ואת הבסיסים שעליה היא עומדת.

שירות בזרועות הביטחון, יש בו היבט של חובה ויש בו היבט של זכות. זו זכות להגן על עמנו, זכות להגן על ארצנו, ויש גם חובה שקיימת בחוק, חובה שלא קשורה לחשק או למצב רוח, גם לא להשתייכות מגזרית. ולכן, בעיניי, היום הזה של הוקרה לחייל החרדי שמשרת בכוחות הביטחון, וגם אלה שמשרתים בצה"ל בעיניי, הוא חשוב מאוד, והלוואי שהוא יהיה מובן מאליו, כי כשכל צעיר וצעירה בגיל 18 מתגייסים, זה לא רק אתוס, כאמור, זו זכות, ואלו האדנים שעליהם צריכה לעמוד המדינה שלנו.

אנחנו רואים כמה לא קל להיות היום משרת ביטחון. אתה מותקף מכל כיוון, אתה סובל לפעמים מאלימות. יש כאלה שאומרים לך "נמות ולא נתגייס", יש כאלה שקוראים לך "צבא שמד", יש כאלה שבזים לך, ושוב, זה יכול לבוא מכל מקום. זה כמובן אבסורד וזה לא מובן מאליו. אנחנו חייבים להוקיר את אלה שבוחרים לעשות את הצעד הזה, ולהוקיר עוד יותר את אלו שבחברתם ההתנדבות הזו היא לא מובנת מאליה.

הכול מתחיל בחינוך, זו לא קלישאה. חינוך שבא ותוקף בן אדם על כך שהוא בחר להיות חלק מזרועות הביטחון של ישראל מנוגד למוסר היהודי. היהדות שלנו היא יהדות שהמנהיגים שלה היו גיבורי מלחמה, היו לוחמים. זו היהדות של דוד המלך, של יהושע בן נון, של מכבים, של דבורה אשת לפידות, של ברק בן אבינועם, של מלכי ישראל. והיות שהעם היהודי היה עם נרדף – ידוע הסיפור על אותו שוטר יהודי שנותן קנס לאישה ואחר כך היא בוכה בהתרגשות, כי היא אומרת: אם הגעתי למצב ששוטר יהודי נותן לי קנס, כנראה שבאמת הגיעו פעמי משיח – אף פעם לא הייתה לנו הפריבילגיה לשבת ולסמוך על חסדי אחרים, אף פעם לא בנינו על טוב ליבו של הפריץ, גם לא על אומות העולם. ומשקמה מדינת ישראל, וקם הצבא היהודי הראשון, וקמה המשטרה וקמו זרועות הביטחון, אנחנו בוודאי לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות לבטח. עדיין לא הגענו למצב של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". האחיזה בחרב, חרב הביטחון, בכל זרועות הביטחון – בכיבוי האש, במוסדות ההצלה, במשטרה, בשירות בתי הסוהר ובצבא – היא לא פריבילגיה, היא חובה, חובה קדושה.

מסופר על יעקב אבינו שכשבא לפגוש את עשו הגיע מוכן לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. אז אנחנו יודעים לעשות דיפלומטיה, ואנחנו יודעים להתפלל, ואנחנו גם יודעים להילחם, כי אין ברירה אחרת. ולכן המשרת החרדי הוא לא פורץ דרך, הוא לא מחדש – הוא מתחבר לשרשרת הדורות; הוא ממשיך מסורת יהודית עמוקה; הוא מתחבר לדמותו של דוד המלך, לא רק להלכה אלא גם למעשה. הוא לא מוכן לקבל את המציאות שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. כשהוא מצטרף לזרועות הביטחון הוא בוחר באחריות, הוא בוחר בשותפות, הוא בוחר במצווה של קדושת החיים.

ולכן, מעל בימת הכנסת אנחנו אומרים לך, הצעיר החרדי: אנחנו מעריכים אותך, אנחנו מודים לך, אנחנו מצפים ומייחלים שעוד רבים מחבריך ילכו בעקבותיך. אנחנו מאמינים ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך" זו לא חריגה מהיהדות – זהו קיומה. תודה רבה.