קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה להודות באמת לארגון "אמיצים", להדס וליהודה גליק המופלאים, שבאמת נאבקו פה כדי לשמור על הציווי של התורה שלנו, האומר שהקדוש ברוך הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, והמחויבות שלנו היא ל"כל אלמנה ויתום לא תענון - - - כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו".
אני רוצה לספר. אני זוכרת שאחרי שבעלי שולי, השם ייקום דמו, נרצח, כשבאותו יום ממש, שלוש שעות לאחר מכן, נולדה שרה בתנו – אני זוכרת שהייתה לי רק תפילה אחת, רק משהו אחד ביקשתי; כל הזמן בפניות שלי לקדוש ברוך הוא לא ביקשתי שום דבר, ביקשתי רק דבר אחד – שהם יהיו שמחים. כל כך חששתי מהצער הזה ומהחיסרון הגדול הזה, ולראות את הילדים שלך גדלים עם הקושי והכאב והחיסרון הגדול של אבא, אז באמת זה היה הדבר שהתפללתי עליו מאוד מאוד.
ויום אחד הבנתי שהתפילה הזאת התקבלה. הגעתי למעון. אלה היו ימים מאוד עמוסים והרבה משימות שאת פתאום מוצאת את עצמך נדרשת להן לבד, ולצד זה גם השיקום שלי עצמי מהפציעה בפיגוע. אני מגיעה למעון, ומנהלת המעון מבקשת ממני להמתין עד שהיא תגיע. אני זוכרת שמיד הלחץ מתחיל לעלות – רגע, מה שכחתי, מה לא הבאתי; תמיד יש המקום הזה שאת רוצה להיות אימא בסדר ולמלא שם את החיסרון הזה. ואז המנהלת נכנסת פנימה ושואלת אותי: למה לא קראת לה שמחה? ואני בכלל לא מבינה את השאלה. מה זאת אומרת? מה שמחה? ואז היא אומרת, תדעי לך שהילדה הזאת, מרגע שהיא נכנסת למעון עד הרגע שהיא יוצאת ממנו, מרוח לה על הפרצוף חיוך ענקי, והיא פשוט ילדה שמחה.
אני זוכרת שזה היה רגע שאמרתי: השם, תודה, בורא עולם, תודה. כי זה היה החשש הכי גדול שלי שאני אלך לצד היתומים האלה. ראיתי את המבטים של אלה שהביטו בהם במבט של מסכנות, היתומים המסכנים. ואני חושבת שזה גם מסר שאנחנו צריכים לדעת אותו, שגם ככה קשה לאלמנה, גם ככה קשה לאלמן – דרך אגב, יש גם אלמנים, מאבדים גם אימהות לא מעט – והמבטים המחלישים האלה, שמביטים מעמדה של אכפתיות, אבל אני חושבת שהמבט שהיתום ראוי לו זה מבט של אמונה; זה מבט שאומר: כן, נכון, אתה נמצא במקום הכי כואב וקשה ועם חיסרון הכי גדול בעולם, יש משהו ששום דבר לא יכול למלא, אבל בסוף, עם האבא שבשמיים, אבי יתומים ודיין אלמנות, שם אותך במציאות הזאת, זאת אומרת שיש בך וניטעו בָּךְ וּבְךָ כוחות החיים כדי לצמוח גם מהשבר הזה.
אני זוכרת שבמהלך המלחמה הזאת, לצערי הרב, ביקרתי הרבה מאוד אלמנות. לצערנו, אחד המאפיינים שראינו בהיקפים גדולים זה אלמנות שהיו בהיריון. אני זוכרת שאחד הפחדים והחששות הכי גדולים ששמעתי מהן זה: מה, הוא לא יכיר את אבא שלו? היא לא תכיר את אבא שלה? הם לא ידעו מי הוא היה? ותמיד סיפרתי שאפשר שהילדים האלה יכירו את אבא שלהם אפילו בעומק הרבה יותר גדול ממה שילד רגיל שאבא שלו נמצא בשגרה זוכה להכיר. סיפרתי להם על שרה שלי, שנולדה ממש באותו היום, וניסיתי לקשור אצלה הרבה קצוות בהיכרות עם אבא שלה. אחד הדברים שעשיתי זה שכל סיפור שהיה קשור אליה – למשל שהיה מנהג מיוחד שבהבדלה שולי היה לוקח מהיין והיה מורח על עצמו ובסוף גם על הבטן, ואמרתי לה: זה היה בשבילך. גם לקחתי אותה לראות אולטרסאונד כדי לספר לה איך אבא ראה אותה, וגם לתינוקת הזאת שנמצאת שם בבטן יש סיפורים ועל הקשר ועל החיבור.
יום אחד היה – ועם זה אני מסיימת, אבל אני רוצה לספר את זה, כי זה משהו שנותן הרבה אופטימיות וכוח לאלמנות האלה. יום אחד היא מתקוטטת עם אח שלה. היא הייתה אז בת שלוש והוא בן ארבע וקצת. ואז יש שם חילופי דברים והוא אומר לה: אני ראיתי את אבא שולי ואת לא. והקטנטונת המתוקה הזאת, בלי להתבלבל בכלל, מביטה בו ואומרת לו עם חיוך ענק על הפנים: גם אני ראיתי אותו. וכולנו מתכווצ'צ'ים – מה הולך להיות פה – ואז היא מסתכלת עליו ואומרת לו: דרך הבטן, דרך הבטן.
אני חושבת שזאת האופטימיות הזאת שאנחנו צריכים לתת גם במבט שלנו על היתומים, מעבר לדאגה, לתמיכה ולליווי, מבט מאמין שיודע שהכוחות נטועים שם לצמוח; ולא רק לצלוח את היתמות הזאת, אלא גם לצמוח ממנה ולהפוך להיות אנשים שמביאים את המורשת של מי שאיננו כאן. תודה רבה.
671 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.