יום משפחות היתומים בישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו מציינים היום את יום משפחות היתומים בישראל. זה לא עוד יום, עוד תאריך בלוח השנה. אני חושב שזה יום שמבקש מאיתנו לעצור לרגע, להסתכל בעיניים של אותן משפחות ולהזכיר לעצמנו את החובה האנושית והלאומית שלנו כנבחרי ציבור וכעם כלפי משפחות היתומים בישראל.

היום הזה לא נולד במקרה. הוא נקבע במסגרת הצעת חוק שיזמתי וקידמתי כיו"ר ועדת החינוך לשעבר, מתוך הבנה עמוקה שיתמות היא לא רק סיפור פרטי של משפחה, של חברים, אלא אחריות של מדינה שלמה. יתום הוא ילד או ילדה שנשארו בלי אב ואם, בלי חיבוק יום-יומי, בלי עוגן טבעי, בלי מי שילווה אותם ברגעים הקטנים והגדולים של חייהם. ואת המשפט הזה, אדוני היושב-ראש, חשוב לי לומר בצורה הכי ברורה: אסור לנו כמדינה, כחברה, להפריד בין סוגי היתומים. אין יתום יותר ויתום פחות. אין היררכיה של כאב. אין מדידה של אובדן לפי נסיבות המוות. יתום הוא יתום. נקודה. המדינה חייבת לראות את כולם, להכיר בכולם ולתת מענה שוויוני, מכבד ורגיש לכל משפחה שמתמודדת עם השבר הזה.

במקום הזה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעצור ולהגיד תודה גדולה לכלל הארגונים שעוסקים בתחום, ארגון "זה לזה", "בנינו ובנותינו", "קופת העיר", ועד הרבנים, "אמיצים", "תורה בוקס" ועוד רבים. אני חושב שהארגונים האלה עושים בסוף עבודת קודש בשקט, במסירות ועם לב ענק; ארגון שלא שואל מאיפה באת, מה הסיפור שלך, למי אתה מצביע, מה ההשקפות שלך או לאיזו קטגוריה אתה שייך, אלא פשוט שואל את השאלות הפשוטות: איך אפשר לעזור לך? איך מחזקים? איך לא משאירים אף אחד מאחור לבד?

תודה מיוחדת לאנשים שעומדים בראש הצעת החוק, הדס גליק וחבר הכנסת לשעבר יהודה גליק. שניכם מביאים איתכם שילוב נדיר של ניסיון, רגישות ואמונה עמוקה באדם באשר הוא. העשייה שלכם מזכירה לכולנו מהי שליחות ציבורית.

אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שכיו"ר ועדת החינוך אני נחשפתי, בוודאי בתקופה האחרונה, וראיתי מקרוב עד כמה ילדים ובני נוער יתומים זקוקים לא רק לתמיכה כלכלית אלא לליווי רגשי, למסגרות יציבות, ובעיקר – לאנשים שמאמינים בהם. החינוך במובן הרחב שלו הוא מפתח; הוא זה שיכול להפוך כאב לכוח, שבר לצמיחה.

היום הזה הוא גם תזכורת לנו כנבחרי ציבור, אנשי המקצוע והחברה האזרחית, שהחקיקה חשובה, התקציבים חשובים, אבל לא פחות חשובה המחויבות הערכית, הבחירה שלנו לראות, הבחירה לא להדיר, הבחירה להיות שם גם כשזה מורכב וגם כשזה לא פופולרי. אני מאחל שנדע כמדינה לעמוד מאחורי המילים היפות במעשים יום-יומיים, שנדע לחבק את משפחות היתומים לא רק ביום ציון אחד בשנה אלא לאורך כל הדרך.

המשפחות עצמן, אני רוצה לומר לכן: אתם לא שקופים. הכאב שלכם נראה והחוסן שלכם מעורר השראה. אנחנו מחויבים כמדינה, ככנסת, כחברה, להיות שם בשבילכם, וכך נעשה. תודה רבה.