יום חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אחיי ואחיותיי, אחינו ואחיותינו, של כולנו, באוסטרליה ובכל רחבי העולם. בבסיס, אני עומדת כאן במקומו של שר התפוצות, עמיחי שיקלי, ולכן אני אקרא חלק מדבריו, אבל אז אני אוסיף דברים משלי. וכך ביקש שר התפוצות, עמיחי שיקלי, לומר – הוא ביקש לפתוח בציטוט מדבריו של הרב לורד יונתן זקס, זיכרונו לברכה, שכתב על חג החנוכה כך: בכל אחד משמונת ימי החג אנו מברכים לאחר הדלקת החנוכייה: "שעשה ניסים לאבותינו". הנס הוא לכאורה ששמן שהיה אמור להספיק ליום אחד הספיק לשמונה. אם כן, על איזה נס בדיוק אנו מודים ביום הראשון? שבעת הימים האחרונים אכן ראויים לנס, אבל שום דבר ניסי - - -

אבל שום דבר ניסי לא אירע ביום הראשון לכאורה. וההצעה של הרב זקס בדבריו היא כי הנס של היום הראשון הוא עצם מציאת פח השמן הטהור, שהרי היוונים ועוזריהם חיללו את המקדש בצורה שיטתית, ועל כן מציאה של פח כזה היא עצמה בגדר פלא. אם כן, עלינו לשאול – למה בכלל חשבו החשמונאים לחפש פח שכזה? והתשובה היא: אמונה. אמונה שגם אחרי האסון הנורא ביותר מישהו או משהו יצליח לשרוד. הנס של הלילה הראשון היה עצם האמונה שתמיד יש דבר מה שיישאר, וממנו נוכל לקום ולצמוח.

הדברים הללו של הרב זקס מתחברים בשבוע הזה בצורה מצמררת לחג החנוכה הנוכחי ולפשע האנטישמי שבוצע בנר הראשון של חנוכה. בנר הראשון של חנוכה תשפ"ו הותקפה הקהילה היהודית של סידני בצורה מחרידה על ידי בני עוולה. ביום ראשון חווינו כולנו אסון כבד, מן הקשים שידעו קהילות ישראל בתפוצות בשנים האחרונות. מאות רבות מבני הקהילה היהודית המפוארת בעיר סידני שבאוסטרליה התכנסו על מנת לחגוג בשמחה ובקהילתיות את הדלקת נר ראשון של חנוכה. הם הותקפו על ידי מחבלים ג'יהאדיסטים שטופי שנאה. 15 מאחינו ואחיותינו היהודים נרצחו; עשרות רבות של פצועים עדיין נמצאים בבית החולים. מכאן בכנסת ישראל אני רוצה – כתב השר שיקלי – לשלוח להם איחולי החלמה מהירה ובריאות איתנה לצד תנחומים מעומק הלב למשפחות האבלות, שחלקן קוברות את יקיריהן בשעה זו באוסטרליה. עם ישראל כולו משתתף בצערכם ובאבלכם הכבד.

התקרית האנטישמית והרצחנית הזו היא עוד אחת מבין תקריות אנטישמיות רבות מספור שחווים יהודים ברחבי העולם וביתר שאת בשנתיים האחרונות – הטרדות במטרו בלונדון; אלימות ברחובות פריז; ריסוס כתובות נאצה על בית ספר יהודי או ניסיון שרפה של בית כנסת בקנדה. אין כאן שום דבר חדש – כותב השר שיקלי – זו אותה שנאת יהודים קדומה שחווינו ב-7 באוקטובר, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. עד כאן דבריו של שר התפוצות, ועתה אבקש לומר כמה מילים משלי.

אחינו ואחיותינו שבסידני באוסטרליה ובכל מקום בעולם שבו האנטישמיות מרימה ראש – והיא מרימה ראש – ליבנו איתכם. אנו דורשים מכל ממשלה בעולם לפעול בתקיפות נגד האנטישמיות בצעדים נחושים, בפעילות שמונעת מעשי רצח וזוועה כאלה, ובשום פנים ואופן לא להפקיר את דמכם.

אחרי שאמרתי כל זאת, אני מבקשת לתת תשובה אחרת לשאלת הנר הראשון שהציג הרב זקס, זיכרונו לברכה, ושהציגו חכמינו שבכל הדורות. התשובה האחרת לשאלת הנר הראשון ניתנה על ידי הרמב"ם – הרמב"ם אומר שהנס הגדול ביותר של חנוכה הוא שחזרה מלכות לישראל יתר על 200 שנה. חנוכה הוא חג העצמאות הראשון שלנו לפני יותר מאלפיים שנה. זה החג של ניצחון ישראל ושל חזרת מלכות ישראל. אבל לאחר המלכות הזו, שנמשכה יותר מ-200 שנה, כפי שאומר הרמב"ם – יצאנו לגלות. בגלות הזו ליוו אותנו נרות החנוכה, הנרות שניצבו תמיד, כל שנה מחדש, גם בגלויות החשוכות ביותר, בחלון הבית או בפתח הבית, ליוו אותנו לאורך כל תקופת הגלות החשוכה והבטיחו לנו, כפי שאמרת, חברתי טטיאנה, אמרת יפה בנאומך – הם ליוו אותנו והבטיחו לנו שעוד נשוב לחיות כעם ריבוני בארצנו. הימים האלה אכן הגיעו – חזרנו. חזרנו לארצנו, חזרנו למדינתנו. אנחנו קוראים לכם, אחינו שבכל הגלויות, לחזור יחד איתנו.

אדוני היושב-ראש, היום, כ"ז בכסלו, הוא יום האזכרה של סבא של בעלי, זיכרונו לברכה, שלמה סטרוק. שלמה סטרוק, סבא של בעלי, היה לוחם בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. הוא נלחם בקו שבין צרפת לבין גרמניה, אוסטריה והונגריה, שהייתה בת ברית שלהם. הוא נפצע במלחמה הזו, סבא של בעלי היה נכה מלחמה לאורך כל חייו. מי שפצעו אותו היו החיילים שממול, ובהם – אולי כן, אולי לא – הסבא שלי, כי הסבא שלי לחם בצבא האוסטרו-הונגרי נגד הצבא הצרפתי.

אדוני היושב-ראש, יש ספר מופלא שכתב החפץ חיים, זיכרונו לברכה, ספר בשם "מחנה ישראל". בספר הזה החפץ חיים נותן הנחיות לחיילים יהודים שלחמו בצבא של גויים, ולעיתים לחמו זה כנגד זה. זה ספר מאוד מרגש. החלק הכי מרגש בספר של החפץ חיים הוא התפילה שהוא מציע לחיילים היהודים בצבאות הזרים האלה להתפלל לפני היציאה לקרב. אקריא קטעים קצרים מהתפילה הזו, כי היא מצמררת. כך מציע החפץ חיים, זיכרונו לברכה, לחייל הזה להתפלל: יהי רצון מלפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי שתצילני, שלא אמות במלחמה, כי אל רחום אתה. ואז הוא מבקש הצלה מהריגה, שהוא לא ייהרג במלחמה, והוא מגיע לקטע הבא: הצילני נא מן האיסור של שפיכת דמים לאחיי, אנשי הצבא, שבצבא שכנגד.

החפץ חיים, זיכרונו לברכה, ממליץ בספרו "מחנה ישראל" - -

- - לחייל היהודי בצבא הגוי להתפלל שהוא לא ייהרג, ושהוא לא יהרוג את אחיו בצבא שכנגד. זה היה גורלם של אחינו לאורך כל שנות הגלות האלה. אבל חברים, אחים ואחיות יקרים – זה נגמר. יש לנו מדינה משלנו, יש לנו צבא משלנו. הרב קוק, זיכרונו לברכה, כתב בפתגם לחודש כסלו כך: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות. כשיתקבצו לאבוקה אחת – ישוב להיגלות". הרב דרוקמן, מורי ורבי, ביקש לתקן – לתקן את הבית האחרון של מעוז צור, ובמקום לשיר "אין קץ לימי הרעה", ביקש הרב דרוקמן שנשיר "יש קץ לימי הרעה" – כי יש קץ, הקץ הוא עכשיו. אנחנו חיים בתקופה של הקץ המגולה, וצריך להכיר ולדעת את זה. נכון, יש לנו ימי רעה גם בקץ הזה – חווינו את 7 באוקטובר, אנחנו חווים הרבה דברים קשים. אבל הדברים הקשים האלה הם דברים קשים של גאולה, הם דברים קשים של יש קץ, של ימי קיבוץ גלויות. אנחנו חלק מקיבוץ הגלויות הזה – אתה, אדוני היושב-ראש, הגעת מגלות מרוקו, ואת, טטיאנה, הגעת מגלות רוסיה, וכל אחד ואחד מאיתנו מהגלויות שהוא הגיע.

אנחנו קיבוץ גלויות, ולכן אני פונה אליכם, אחיי ואחיותיי, בכל הגלויות כולן: הניחו לשם הזה, תפוצות, השם הנכון הוא גלויות. שובו מכל הגלויות כולן, שובו לכאן לארץ. תהיו שותפים בנס הגדול הזה, שדורות על גבי דורות חלמו עליו, התפללו אליו, קיוו אליו, ואנחנו זוכים לחיות בתוכו.

הדברים הללו שאני אומרת כשאני קוראת לכם לשוב ארצה אינם מתירים לאף ממשלה בעולם להפקיר את דמכם, אינם מתירים לאף ממשלה בעולם להתייחס לאנטישמיות כלגיטימית.

הם אינם מתירים את האנטישמיות, הם אינם מתירים את הזוועות הללו שחווינו כולנו בסידני שבאוסטרליה ובכל מקום בעולם שבו האנטישמיות מרימה ראש, אבל הם כן קוראים לכם להכיר במציאות הזו, שיש ארץ ישראל, היא ארצו של העם היהודי, חזרה מלכות לישראל. בואו חזרו גם אתם הביתה, אנחנו מחכים לכם כאן. תודה.