קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אתמול התרחש פיגוע מחריד באוסטרליה נגד חברי הקהילה היהודית שביקשו לחגוג את חג החנוכה. אני מבקשת לשלוח מכאן תנחומים למשפחות הנרצחים, לפצועים ולקהילה היהודית באוסטרליה.
ממשלת ישראל יצאה אתמול בגינויים על הפיגוע באוסטרליה, ושרים בה צוטטו – לממשלת אוסטרליה יש אחריות לביטחון אזרחיה. לרוב אני לא מסכימה עם חברות וחברי הממשלה, אך הפעם – אמת, לממשלות אכן יש אחריות לביטחון אזרחיהן. זהו בסיס החוזה שבין האזרחים לבין הממשלה. אבל מה, כאן אצלנו הממשלה בורחת כמו מאש מהמילה "אחריות". כך, חבר הכנסת ממפלגת השלטון הניח אתמול הצעת חוק להקמת ועדת טיוח רשמית למחדל 7 באוקטובר. ומה הטענה שלו, מדוע למעשה ועדת חקירה ממלכתית לא טובה לממשלה ולחבר הכנסת קלנר? תשובתם היא שהעם מסוכסך, מפולג, שחצי מהעם לא סומך על בית המשפט, ולכן מי שצריכים לקבוע את הרכב הוועדה והנושאים הם – שימו לב – חברי ממשלת הטבח.
אני לא מתיימרת להבין את ההיגיון במהלך הלא-הגיוני בעליל הזה. זה כל כך מופרך לוגית, שאי-אפשר להתייחס לזה. אבל כן אני רוצה לשאול את חברות וחברי הממשלה: אתם יודעים למה יש פילוג בעם? אתם יודעים למה נפגע אמון הציבור בבית המשפט? לא עשיתי סקר, אבל יש לי כמה הנחות, ניחושים מושכלים: 1. יכול להיות שזה שיו"ר הכנסת פונה לנשיא בית המשפט העליון בכנס החורף ואומר לו "שופט בית המשפט", ולא אומר לו "נשיא בית המשפט העליון"; יכול להיות שזה שהיום יושב-ראש הכנסת הגיע עם יו"ר בית הנבחרים של פרגוואי למשפט פלילי של ראש ממשלת ישראל, יכול להיות שזה פוגע במעמד בית המשפט? יכול להיות שזה מכרסם בהפרדת רשויות? אי-אפשר לטעון שאי-אפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית כי אין אמון לחלק מהציבור בבית המשפט, כשאותה ממשלה עומדת פה על הפודיום הזה ומטיפה חדשות לבקרים איך לא לסמוך על בית המשפט.
לפני שבוע, בדיון 40 חתימות, ישב פה ראש הממשלה, ואני אמרתי לו שזו בושה וחרפה איך שהוא מוציא את דיבתנו בעולם, זו בושה וחרפה איך שמנהיגי העולם מסתכלים עלינו בגלל ההתנהלות המופקרת שלו ושל חברי הממשלה. מה הייתה תשובתו? הוא אמר לי: גברתי, זה עלינו. לא, זה לא עלינו – זה עליך, זה אך ורק עליך. אות הקלון והוצאת דיבתה של ישראל בעולם היא עליך, על ניהול התהליכים הפליליים שלך, ועל זה שאתה רוצה להפקיר את כולנו באמצעות ועדת חקירה לטיוח. לתפארת מדינת ישראל.
362 מילים של עדי עזוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.