קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, הבוקר, לפני הגעתי הנה, ביקרתי בכפר יאסיף, אצל משפחת ספיה שאיבדה – וכולנו איבדנו – את הבן שלהם ושל החברה שלנו, נביל אשרף ספיה. אשרף ספיה הוא חבר שלי, למדנו ביחד בשנות התשעים, וראיתי את הדבר הטבעי – משפחה שכל כך כואבת את זה שהיא איבדה את היקר מכול, את הבן שלה בן ה-15, שנהרג עקב ירי. והעניין הזה של הנשק הבלתי-מורשה בתוך החברה הערבית – אנחנו זועקים מדם ליבנו שאנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק, אנחנו לא זקוקים לנשק הזה, אנחנו לא רוצים כלי נשק אחד שיהיה בידינו, לא רוצים נשק, אנחנו יכולים להסתדר בלי נשק. כמה פעמים אמרנו שאם הנשק הזה מופנה לערבים זה רע, ליהודים – זה רע, במישור הפלילי זה רע, במישור הביטחוני זה רע. אנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק.
לפני שבוע ביקשתי ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית. השר שנמצא פה, במקום שיענה על השאלה הפשוטה מי אמור לטפל בכנופיות פשע מאורגן – בכל מקום בעולם, בישראל, בעולם הערבי, באירופה, בארצות הברית, באפריקה? המדינה. מי אמור לטפל בנשק בלתי מורשה? מי? מי הכתובת? המדינה. ובמקום שהשר יענה באובייקטיביות, הוא תקף את האוכלוסייה הערבית, את התרבות של האוכלוסייה הערבית. ואני שאלתי אותו: אז למה לא היה רצח בקרב האוכלוסייה הערבית לפני שנת 2000? ושאלתי אותו אם עושים השוואה בין הרצח בקרב הערבים בתוך מדינת ישראל לבין הפלסטינים בגדה המערבית או בירדן. מה, המשטרה הפלסטינית יותר חזקה מהמשטרה הישראלית? או שהתשובה היא לא התרבות של האוכלוסייה הערבית, אלא תרבות הגזענות בתוך מדינת ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית, שרואים בנו, במצב הטוב, חצר אחורית, ובמצב הרע – לא אזרחים אלא אויבים? ואנחנו דורשים גישה אחרת לגמרי, גישה אזרחית, שרואה שאין סתירה בין האינטרס של המיעוט הערבי לבין האינטרס של החברה כולה בתוך מדינת ישראל. זה אינטרס משותף, לחיות בביטחון אישי.
ליבי עם משפחת ספיה, אבל זה לא מספיק, הלב שלי לבדו לא יעזור. יש דרך אחת ויחידה – לנהל מאבק עיקש, חסר תקדים, שכולל כן, כן, כן, מרי אזרחי.
אין דרך אחרת. אני רוצה לסכם, כבוד היושב-ראש, אם החיים שלנו לא נורמליים, לא טבעיים, החיים של המדינה כולה לא צריכים להיות חיים טבעיים ונורמליים. תודה רבה.
346 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.