ניסיונות ראש הממשלה להשפיע על תוצאות הבחירות הבאות באמצעות הסתה, תעמולה שקרית ודה-לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית ונציגיה בכנסת

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, פיני גרשון, המאמן האגדי של מכבי תל אביב בכדורסל, אמר פעם שכשאתה עושה 30 עבירות על הקבוצה היריבה – שורקים לך 20; כשאתה עושה 50 עבירות – גם שורקים לך 20. אז שווה לכסח, כי בכל מקרה ישרקו לך 20.

יש לי תחושה ביממה האחרונה שזה מה שעושה ראש הממשלה נתניהו. הוא מביא גם חוק השתמטות כדי לכסח לנו את הגיוס לצה"ל; הוא מביא גם בקשת חנינה, בלי לבקש סליחה, בלי להודות על חטא, ועל הדרך מכסח לנו את מערכת המשפט, את מוסד הנשיאות ואולי גם את אמון הציבור. הרי שווה לעשות הרבה עבירות. נכון, השר אמסלם? ממילא אפשר לדבר בתקשורת ברגע נתון רק על נושא אחד. אז נתניהו, אנחנו רואים.

ראש הממשלה נתניהו.

בואי תלמדי משהו. ברמב"ם, בהלכות תשובה, נכתב מסלול ברור. אתה שומע, דודי, השר דודי אמסלם? ברמב"ם בהלכות תשובה כתוב ככה: כדי שאדם יחזור בתשובה צריכים לקרות הדברים הבאים: הכרה בחטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. ככה נראית תשובה אמיתית, ככה נראית אחריות, ככה נראית מנהיגות.

אבל במכתב של ראש הממשלה מה קיבלנו – אוה, מזל שיש יועמ"שית – מה קיבלנו במכתב של ראש הממשלה? הוא בא לבקש חנינה. איך המכתב שלו הולך? לא הכרה בחטא, הכרה בעצמו; לא חרטה, האדרה; לא וידוי, חברת הכנסת שיר, אלא הכחשה וניסיון לכתוב מחדש את המציאות. ומה המסר המרכזי של בקשת החנינה? אני עושה טובה לציבור בכך שאני מבקש חנינה. טובה. כאילו החנינה היא זכות שהעם צריך להודות לו עליה. כאילו נתניהו מעניק לנו מחילה. המדינה היא אני, אני הוא המדינה. אני עושה טובה לציבור בכך שאני מבקש את החנינה הזו, לא פחות.

הצעת האי-אמון הזו היא לא רק בגלל כתב האישום ולא רק בגלל שאנחנו אופוזיציה; לא בגלל סדרה מתמשכת של מחדלים, ובראשם 7 באוקטובר; לא רק בגלל בקשת החנינה. האי-אמון הוא בגלל הגישה. הגישה שמשקפת את כל מה שרע בישראל ואת כל הסיבות שבגללן הגענו עד הלום. ראש ממשלה שמסביר לציבור שהוא הקדוש המעונה, שכל מה שקורה לו קורה לכם. הוא קורבן למען המדינה. כל ביקורת היא רדיפה, כל חוק הוא המלצה וכל מוסד אפשר למלא באנשים מטעם. ככה לא מתנהגת הנהגה יהודית במדינה יהודית. זה לא מה שהגדיר הרמב"ם, זו לא תשובה ובטח שזו לא מנהיגות.

עכשיו עזבו את הרס הממלכתיות, את הפגיעה באמון הציבור ואת החורבן המתמשך של הפרדת הרשויות. מדינה היא לא אדם אחד, מדינה היא האזרחים, מדינה עובדת בשביל הציבור. וראש ממשלה שמאמין שהמדינה היא הוא, שהמדינה שייכת לו – לא יכול להוביל אותה. וזה האי-אמון הכי גדול שיכול להיות בין ציבור למנהיג. כי מדינת ישראל, כי האנשים הטובים במדינה הזו, צריכים הנהגה שמסוגלת לבקש סליחה מהציבור, לא לעשות טובה לציבור בעצם קיומה; הנהגה שמכירה בחטא, לא מכריזה על קדושתה; הנהגה שמבינה שהכיסא שהיא יושבת עליו הוא קדוש, הוא משרת את האזרחים. והבסיס הכי גדול של הנהגה הוא אמון, אמון שאתה באמת עושה את הטוב ביותר בשביל הציבור ששלח אותך לכנסת.

איך מתחילות הלכות תשובה לרמב"ם? כך כתוב: כיצד מתוודה? – אני מצטט מהלכות תשובה לרמב"ם – "אומר 'אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'". אומר הרמב"ם: "זהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח". זה לשון הרמב"ם, ככה עושים תשובה: מכירים בחטא, מתחרטים עליו, ולא חוזרים לעשות אותו שוב. ואומר הרמב"ם, כל המרבה להתוודות הרי זה משובח. לא לומר: אה, לא, אני לא חוטא, אני עושה לכם טובה, מה פתאום, איזה חטא? לא עשיתי שום דבר. אז נתניהו, אתה בדבריך דיברת על פיוס. בוא תתחיל בלהכיר בחטא, ומשם נתקדם.

אדוני היושב-ראש, אני לא יכול לעסוק כאן באי-אמון בלי לדבר כאן, בהזדמנות הזו, על היעדר ועדות החינוך והבריאות. בעיניי, אדוני היושב-ראש, מה שקורה פה בכנסת הוא מחדל מתמשך. מזה חודש ויותר אין ועדות קריטיות וסטטוטוריות בכנסת. יותר מחודש. ובזמן הזה, מה תקוע? בואו תקשיבו, יקשיב הציבור מה תקוע רק בוועדת החינוך: 28 הצעות חוק בקריאה ראשונה, כולל הצעת החוק שהגישו ח"כ מהקואליציה וח"כית מהאופוזיציה בנושא חרמות ואלימות במערכת החינוך – עברה כבר טרומית, היא תקועה בראשונה יותר מחודש. וזה נושא שעליו כינסתי היום את ועדת החינוך האלטרנטיבית; יש שש הצעות חוק שתקועות בקריאה שנייה ושלישית; יש חמש הצעות לסדר-היום; יש 13 דיוני שליש; יש 24 נושאים יזומים, או מטעם ח"כים או מטעם יו"ר הוועדה, שלא נידונים; יש שמונה סיורים מתוכננים; ועוד 24 ישיבות מעקב.

אדוני היושב-ראש, השר אמסלם, אם הייתם היום מגיעים לוועדת החינוך האלטרנטיבית – נכון, מה לעשות, כי אין ועדת חינוך סטטוטורית – הייתם שומעים את ליאל, תלמידת כיתה י"א, שסיפרה על חרם שהיא עברה עוד ביסודי ואחר כך בחטיבת הביניים. היא סיפרה על הטלטלות החברתיות, הנפשיות והפיזיות שהיא עברה, וההורים שלה – איך הם הצילו אותה, איך הם היו שם בשבילה. אבל המערכת לא הייתה, לא הייתה מערכת. ואיך עד היום הילדה הזו, בכיתה י"א, בחינוך ביתי. למה היא בחינוך ביתי? כי אין בית ספר שייקח אותה. אז מי ישמע את ליאל? מי יקשיב לה, אם לא תהיה ועדת חינוך? אדוני היושב-ראש, ועדת החינוך דרושה לא לנו, חברי הכנסת, לא למשרד החינוך. אולי בכנות משרד החינוך היה מעדיף שלא תהיה ועדה. ועדת החינוך נחוצה לאזרחי ישראל. הזכרתי כאן את כל הדיונים שלא קורים, כי מי ישמע את ליאל אם אין ועדת חינוך? ואני בטוח שגם לוועדת הבריאות יש כמה נושאים אקוטיים.

אז אדוני היושב-ראש, וכן, גם אתה, מזכיר הכנסת וכל עובדי הכנסת, קיימתי כבר שני דיונים בוועדת החינוך האלטרנטיבית, עם עשרות הורים, אנשי מקצוע; חלקם הגיעו מאוד מרחוק, מצפון הארץ, מהדרום. הם באו, הם דיברו. יצא בשבוע שעבר סיכום מסודר לוועדת החינוך. יֵצא גם השבוע.

אני קורא לך, אדוני היושב-ראש, לשים סוף לפארסה הזו, עם ש"ס או בלי ש"ס, עם ביבי, בלי ביבי. אתה יו"ר הבית הזה, אתה אחראי למה שקורה כאן. זו תקלה שלא הייתה צריכה להתרחש. אם אין יו"ר ועדה – ממנים יו"ר אחר, כי לא אלמן ישראל – הילדים לא יחכו, לא החרמות, לא ההסעות, לא החינוך המיוחד, לא החינוך הרגיל, לא האלימות, לא תשלומי ההורים. כל הדברים האלה ועוד, לא יכולים לחכות.

לכן, לצד האי-אמון בממשלה, אני קורא לך, יו"ר הכנסת, להקים מחדש את הוועדות – ועדת החינוך, ועדת הבריאות, יפה שעה אחת קודם. ראויים אזרחי ישראל שתהיה להם כנסת מתפקדת גם כשהממשלה שלהם כושלת. תודה רבה.