ניסיונות ראש הממשלה להשפיע על תוצאות הבחירות הבאות באמצעות הסתה, תעמולה שקרית ודה-לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית ונציגיה בכנסת

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כשעוסקים באחריות, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברים וחברות, אני תמיד נזכר בשיר של – מי זה היה? לכו תדעו, אתם תחפשו שם בטלפונים שלכם, על המכנסיים של – אה, זה שלונסקי בטח, "פיט ופוט", הכפתורים. כשניסו להסביר אחד לשני מהי האחריות, אז הגיעו למסקנה שכשיש כפתורים במכנסיים שנושרים תוך כדי המשחקים של הילדים ונשאר בסוף כפתור אחד, אז אחריות זה מה שמוטל על הכפתור היחיד שנשאר כדי להחזיק את המכנסיים. האחריות היא תענוג, היא עונג והיא מטלה קשה.

אנחנו רואים, לצערי, בכמה סוגיות מאוד אקטואליות, ממש פה בבית הזה, שמתנקזים אליו כל הצרות וכל התקוות וכל החלומות – רואים את ההתנהלות המאוד-קלוקלת, בראש ובראשונה של ראש המובילים, של ראש הממשלה, אדם בעל יכולת גבוהה, בעל יכולות אישיות, בעל ניסיון, בעל זכויות בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, בכלכלה. אבל אין אנשים מושלמים. ראש הממשלה הוא אדם שבאופן בהיר הוא ההגדרה של ברוך כישרונות שלא מסוגל לקחת אחריות, שנכשל כישלונות גדולים, כמו רבים, כמו כל אחד. אבל בניגוד לאחרים – לא מסוגל להודות בכך.

תראו, האירוע שהיה רק אתמול, של ההצעה הנדיבה שהוא מציע, בחסות הרתק האסטרטגי של נשיא ארצות הברית לנשיא מדינת ישראל: תחון אותי, ואני אחון אתכם, אזרחי ישראל, בחיים יותר שלווים ובפחות מתיחות ופלגנות, כאשר בעצם אני לא יודע מה אתם רוצים ממני – היא הצעה פסולה. היא הצעה פסולה לא מפני שהוא רוצה להימנע ממשפט – את זה אני מבין – ולא מפני שעצם ביטול סיום משפט בתנאים מסוימים לא יכול להיות מרגוע לנפשה המיוסרת של האומה הזו, אלא משום שחלק אינהרנטי מהבקשה הזו, בקשת החנינה, הוא הכרה באחריות – הכרה באחריות למעשים שנעשו, המעשים האישיים שלו, שחלקם נעשו במישור הפרטי וחלקם נעשו במישור הציבורי כממלא תפקיד.

הדבר הבסיסי שאני למדתי לאורך חיי – כמוכם, היו לי הקשרים שונים, החל מנער ובתור איש צבא, בחובה, בקבע, במילואים המון שנים, בפעילות ציבורית ביישוב שלי, במועצה האזורית, במישור הארצי – זאת העובדה שכיוון שאני לא כול יכול, כיוון שבהגדרה אנחנו נכשלים, אין דבר פשוט מלהרים יד. ואגב, אם אני משווה את האירוע המשפטי המדובר, ואת כללי המשחק המשפטיים בכלל, למשחק ספורט, משחק כדורסל, נגיד – יש מין נוהג שאני מאוד מכבד בכדורסל. בניגוד למקומות אחרים – תגיד היושב-ראש, אתה אולי בקי – אבל בכדורסל, כששורקים לעברך עבירה, אני ראיתי שמרימים יד, כאילו: אני מכיר בזה. לא תמיד זה בסדר, לפעמים זאת הרמת יד כעוסה.

כן, שם מרימים יד – ולך תדע איך זה נגמר, אולי. אבל עצם ההיגיון שאומר: יש כללי משחק, יש שופטים, שגם הם בני אדם וגם הם טועים וגם הם לא מושלמים, אבל זה המנגנון שאנחנו סידרנו פה כדי שלא איש את אחיו חיים נבלע. זה מה שקבעו השופטים נגדי בעבירה בכדורסל, או בכדורגל, רחמנא ליצלן, וזה מה שקבעה מערכת האכיפה שלנו, שבמקרה הזה ראש הממשלה עומד בראש מערכת הרשות המבצעת, והרשות החוקרת והפרקליטות נמצאות תחת חסותו. ובצער רב ראיתי לאורך כל התגלגלות השנים הללו את המצב שבו אבי האומה, מי שהיה צריך לומר: חדלו, אני לא חושב שזה ראוי, אני חושב שיש כאן טעות, אבל כך החליט השופט. פעם אחת זה חוקר במשטרה ופעם שנייה זה פרקליט, ואחר כך זה בית משפט, ואולי באמצע יש עוד שלבים, ויש מערכת עיתונאות שאפשר לא להסכים איתה ואפשר להתווכח איתה, אבל צריך לשמור מכל משמר על המבנה הבסיסי, המבנה הבסיסי שאומר שאנחנו חיים בחברה מהוגנת, וחברה מהוגנת נלחמת בג'ונגל, נלחמת באיזושהי סטיכיה, נלחמת במלחמת הכול בכול. ובראש האחריות על המבנה, על שמירת המבנה, נמצא ראש הממשלה, בוודאי בשיטת הממשל שלנו.

אנחנו רואים את זה כמובן באופן בולט בכל מה שקשור בהתגלגלות החקר העצמי שאנחנו התחלנו לעשות. זה לא שלא התחלנו, יש כמה ארגונים שהתחילו לחקור את האסון הגדול, את התקלה האדירה. ורק התחלנו. רק התחלנו, וזה לא הולך פשוט, זה לא הולך קל. אני מכיר את זה ממבקר המדינה, בוועדה כאן, בבית. לא קל, לא קל לרשות הזו. אני לא יודע אם היא השלישית שלנו או הרביעית, אבל כשהיא רוצה לקיים את הבקרה מול הצבא, לא קל לה. אבל הינה, בא דרג ממשלתי, דרג מדיני, ולא עושה את המובן מאליו.

המובן מאליו בהקשר הזה, קרי ועדת חקירה ממלכתית, אדוני היושב-ראש, זה לא משום שזה הפתרון הטוב ביותר. וזה לא מעשה של דווקא כלפי – איך אומרים היום? חצי עם שחושב, שלא מאמין. יש כללים, ואנחנו חיים בתוך הכללים, ומשחק הכדורגל המסוים הזה נעשה תחת הכללים המסוימים. הדרך לקיים את החקירה על האסון הנורא הזה – ועדת חקירה ממלכתית. ברור שכל ועדת חקירה אחרת, נגיד ממשלתית, תהיה פחות משמעותית, פחות מובנת מאליה. מה שכואב לי, מה שלא נכון, מה שמחנך לא נכון, זה לא העמדה השונה מהעמדה שלי, אלא אי-כיבוד כללי המשחק. אי-כיבוד כללי המשחק.

אני אומר לכם, אני בודק את עצמי כל הזמן בנושא שהוא נורא אקוטי פה, הוא מאוד משמעותי, וזה חופש הדיבור – מה אני, שיש לי עמדות, מה אני מסוגל לעכל, לאפשר לעצמי לשמוע שלא חורג מכללי החוק או מכללים הוגנים. אני חושב שכללים שאנחנו קבענו לעצמנו חייבים להישאר עד שאנחנו משנים אותם. כאשר ראש וראשון לשרי ישראל לא נאמן לאותם כללים, לאותה מערכת שנוהגת באותו רגע, זה משדר בפועל לעם ישראל שבכל רגע נתון אפשר לחרב. זה מזכיר לי את הנכדים שלי, שכשאחד מהם לא אוהב את מה שקורה, אז הוא מפזר את אבני הדומינו או את הלגו. לא טוב, לא נכון, לא בסדר.

אני רואה את חוסר לקיחת האחריות, אדוני היושב-ראש, כנושא קריטי. אפשר לומר בוודאי שכפי שאני מתהדר בהצלחות, במקרים רבים בצדק – ומי שעומד בראש זכאי לקחת לעצמו את הקרדיט על הצלחות, והיו בחודשים ובשנים האחרונות הצלחות מפוארות – כך באופן טכני כמעט, הייתי אומר, צריך גם לקחת אחריות על המעשים הבעייתיים, על המחדלים. אני מאמין ששום דבר לא נעשה ברוע. גם מהלך שאני לא יכול לקבל אותו, מתנגד לו, של הקטנת הרשות הפלסטינית, ובפועל חיזוק החמאס – אני לא חושב שמישהו התכוון לחזק את החמאס כעיקרון מכונן, אלא כברירה שמתאימה לאסטרטגיה ממערב לירדן, כמו שהוא מבין. אבל אני מוכרח לקחת בחשבון שמעשים, גם אם הם נעשים בכוונת מכוון, הם מעשים שלעיתים נכשלים. במקרה הזה הטובים ביותר נכשלו – זה קרה בצבא, זה קרה בסוכנויות הביטחון האחרות וזה קרה גם ברשות המדינית. תודה רבה.