קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גם ביום הזה, לפני הכול, אני לובש חולצה של רן גואילי, שאני רוצה שהוא ישוב הביתה לקבר ישראל יחד עם העובד התאילנדי שעבד איתנו בעוטף, בחקלאות, סותטיסאק רינטלאק, ונסיים את הפרק הזה, נשיב את שניהם הביתה.
אדוני היושב-ראש, זכית לשבת כאן באחד החוקים שמתקנים עוול היסטורי, שמתייחסים לנשכחים ביותר, לאנשים שיש להם זעקה והיא לא תמיד נשמעת, לאנשים שיש להם כאב ואין מי שישיב. חוק המכר מתגלגל בכנסת עשרות שנים. החוק של רן כהן, לתקן את מה שלא תוקן. אותם אנשים ששילמו עשרות שנים שכר דירה למדינה, שילדיהם שירתו בצבא, שהם עצמם עבדו והקימו את הנגב ואת הגליל ואת השכונות ואת העיירות ושילמו 40 שנה שכר דירה – רן כהן אמר, תנו להם לקנות את הבית, גם כשהוא במצב לא טוב, גם כשהוא זול, כדי שיוכלו להתחיל חיים עצמאיים. וסובבו אותו בכחש והוא נאבק.
ואז פתאום, אחרי הרבה שנים, החוק הזה קיבל תוקף לשנים ספורות והופעל, והוא הוציא מקו העוני משפחות. וגם אם סבא וסבתא שגרו שם 40 שנה קנו, ומישהו קצת ציני באיזה מקום באוצר אומר: רגע, אבל הם כבר זקנים, מה הם צריכים את הבית – צרות העין הזאת. יש להם תשעה ילדים; נניח שהדירה הזאת שווה מיליון שקל, אז כל ילד יקבל 100,000 שקל וילך לקחת משכנתה בעצמו. לראשונה יש לו 100,000 שקל מההורים שלו, הוא יורש את ה-100,000 שקל האלה. לראשונה הוא יכול בכלל להגיש בקשה לקבל משכנתה. איזה צדק זה. איזה מניעה של תלות.
החוק הזה התגלגל פה, והביטול של חוק המכר פגע בחלשים, ונאבקנו בו יחד קבוצה שלמה. בחוק הזה אין אופוזיציה ואין קואליציה, יש אחווה ורעות ושותפות ואהבת אדם, והיא חוצת מגזרים. כל סיעות הבית הובילו את החוק הזה, כל סיעות הבית בעד החוק הזה. הוא התעכב יתר על המידה. היה צריך פה לנצח, לנצח מדיניות שעיקרה להרוג את הדיור הציבורי. מדינה שהיו לה 300,000 ו-200,000 בתים – ענייה – בשנות השבעים, עם שלושה-ארבעה מיליון איש; עכשיו – 10 מיליון איש ורק עם 47,000 בתים. מישהו הרג את הדיור הציבורי. אבל אנחנו לא אמרנו נואש והחוק הזה קיבל תוקף.
באמצע המלחמה פגשתי אישה כאן בוועדה. אומרים לי: אין לה בית, אז אני לומד את הסיפור. אישה גדולה מהחיים, אורית עבדו, אימא של נועם ישראל עבדו, לוחם בגולני, גדוד 12, שנפל בקרב בזמן שהיה בקורס מ"כים. ואורית מספרת בוועדה: הבן שלי אמר לי שהוא יקנה לי בית. ואורית, אימא נפלאה לשלושה, שילדתה נפגעה בנובה וילדה השני לוחם שעובד ונאבק על הקיום, והיא לא הצליחה לספק להם בית. קטי, היא גרה בבניין דירות, במקלט, ושכנים אירחו אותם לכל מה שצריך. ונועם ישראל אמר לה: אימא, אני אקנה לך בית. ונועם ישראל נפל בקרב.
ואנחנו יזמנו בתוך החוק עכשיו סעיף שאומר: משפחה שכולה יכולה לקנות את הבית מייד, ללא תנאים, ללא התניית זמן ורכש. כלום, הם בעדיפות. אולי יש, לא יודע, בעוונותינו, 20-10 משפחות שכולות שיכולות לקנות בית בתנאים האלה בדיור הציבורי. את הסעיף הזה שתיקנו למען משפחות שכולות, בהסכמה של הוועדה, אני עושה לזכרו ולעילוי נשמתו של גיבור ישראל, נועם ישראל עבדו. ומצדיע לאימא שלו, הלביאה, המנהיגה, שבזכותה החוק הזה מקבל התייחסות מיוחדת.
ואני רוצה לסיים בשני דברים אישיים – תסלח לי, היושב-ראש, אם אני לוקח עוד דקה או משהו. מסעודה ואליהו ביטון עלו לארץ ישראל, למעברה, מתוך אהבת ציון, מתוך חלום גדול, עזבו את ורזאזאת. אופיר, אני רוצה שתשמע את זה, איתי. כי אתה, גם לך יש זכויות – כל חוק שאנחנו זוכים להעביר פה בהסכמה, קואליציה ואופוזיציה, מתחיל אצלך. זה ראשית הצירים.
ואת, נשמה גבוהה, תשבי, תקשיבי לי, טלי. טלי, תשבי, תקשיבי לי. אם היית מספרת על הבת שלך, אני הייתי מקשיב – תקשיבי לי. אני רוצה אותך איתי.
חכה, אנחנו עוד ניתן לכולם את הקרדיט.
אבל מסעודה ואליהו ביטון עלו למעברה ב-1963 מוורזאזאת, תמסינת, בהרי האטלס. מאהבת ציון. אבא היה צדיק, בן של רב. עזבו הכול ובאו למעברה שנתיים. בנו להם דירה בבלוק, 50 מטרים, תשעה ילדים וסבא. עד 1980 גרו ב-50 מטרים רבועים, 12 נפשות. והוא חלם להתקרב לבית הכנסת שהוא הקים, אז הוא עבר לבית של עמידר. ואז עמידר עשו להם בעיות. אימא שלי עמדה מולם בבית המשפט, ניצחה אותם בלי עורך דין. היא אמרה לשופט משהו פשוט: בוא אליי הביתה, ותראה בעיניים. השופט אמר: אני מאמין לך, תוסיפו לה חדר. בנו לה חדר מיוחד. בבית המשפט. אלה אנשים שהביאו לארץ וילדו כאן תשעה ילדים. שמונה ילדים לוחמים ואחות אחת, שהתגייסה לצבא, לשריון. ב-1976 אחותי כבר הייתה בבאלי"ש בשריון. שמונה לוחמים.
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין עדיין? מה עוד תבקשי מאיתנו מדינה, ואין עדיין? מה עוד תבקשי מאיתנו מדינה, מהעולים האלה שנתנו את הלוחמים ואיבדו את הבן שלהם בצבא? מה עוד תבקשו מאנשי הדיור הציבורי שעכשיו ממלאים את כל הקרבות בעזה? רק תנו להם את הזכות לקורת גג, להורים הנשגבים האלה שעובדים בשכר מינימום ואין להם כסף לקנות בית. תנו להם קורת גג, תנו להם את הזכות לממש את הפסוק הכל-כך חשוב.
לפני שאגיד את הפסוק, אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה, לקרויזר, שהאיץ את החקיקה; לחיים כץ, השר, שתמך והלך איתנו; לינון אזולאי, לנעמה – לוחמים חברתיים. איפה שיש נושא חברתי – אנחנו באתו חדר. לקטי שטרית, מיוזמי החוק, שאיתי בכל הדברים. לרביבו, שאוהב את החוק הזה והיה איתנו. אני רוצה להודות לכולכם.
הנביא ישעיהו אומר "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם". מה שהנביא אומר לי זה אל תצומו, אל תשימו שקים? "הלוא זה צום אבחרהו", "הלוא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית". מה זה להביא בית לעניים מרודים בעידן המודרני, אם לא לתת לו דיור ציבורי כהלכה, אם לא לתת לו קורת גג, אם לא להכניס אותו הביתה, אם לא לאפשר לו לראשונה קניין של קורת גג לעולמי עד?
אני יודע. אתה כל כך נשמה. אבל עצרת את זה בשיא.
אני רוצה להגיד לכם שלא סיימנו. אנחנו נילחם שהחוק הזה יעבור בקריאה שנייה ושלישית. ונהיה גאים, כולנו, שעשינו מעשה גדול בכנסת הזאת. תודה רבה.
936 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.