יום בריאות הנפש

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה לומר תודה לחברת הכנסת מיכל וולדיגר על היוזמה של היום החשוב והמיוחד הזה, ובאמת כל השבחים בתחום הזה של בריאות הנפש – כל מה שנאמר יהיה מקצתו של מה שבאמת ראוי לך, שזה באמת לילך ויומך, אנחנו יודעים.

הכנסת מציינת היום את יום בריאות הנפש הבין-לאומי. בדרך כלל בימים כאלה נשמעים כאן נאומים עם הרבה סטטיסטיקות, מספרים ומונחים רפואיים, אבל היום אני מבקשת לדבר על האנשים עצמם, על הגיבורים, ובעיקר על הפצע השקוף הניבט דרך אלפי בתים בישראל. השבוע זכיתי לפגוש את מי שאני מכנה אותן נשות הגאולה. הגעתי לחאן ערוגות, למרחב פלאי של טבע ושקט, לחופשה מיוחדת ביוזמתו של ניצן מור, יחד עם דקלה זר וסיגל אלפסי, שחקניות הפלייבק המופלאות. ישבו שם נשים במגוון גילים ממגוון מגזרים, נשים חזקות, עוצמתיות, נשים של הלומי קרב, שנתנו לעצמן רגע אחד להרפות מהכול.

אנחנו מסתכלים עליהן ברחוב והכול נראה רגיל, אבל בתוך הבית פנימה מתחוללת מלחמה, המלחמה האישית שלהן ושל הילדים שלהן, שגם הם שקופים. הן סיפרו בעיניים דומעות על המאבק היום-יומי לשמור על הדבר היקר ביותר – הבית, החיים, השגרה הנורמלית – בתוך מציאות שהיא לא נורמלית, כי עבורן ועבור הבעלים שלהן המלחמה לא נגמרה כשהם יצאו מעזה; המלחמה נכנסה אליהן לסלון, לחדר השינה, לשולחן השבת ולכל תחום שבו נוגעים גם החיים.

חבריי, אנחנו מדברים על אלפי לוחמים שיצאו להגן על הארץ הזאת, חזרו הביתה בגופם, אבל הנפש נשארה שם, בסמטאות של ח'אן יונס, ג'באליה, שכם, טול כרם ובשוחות של לבנון. זו הפציעה הכי אכזרית שיש. אתם יודעים, כשיש פציעה בגוף, כולם רואים, כולם מבינים, כולם מתעניינים, תומכים, אבל כשהפצע הוא בנפש, הוא שקוף. הלוחם הזה נראה שלם מבחוץ, אבל מבפנים הוא מרוסק. תחשבו רגע על הלוחם הזה – רק לפני רגע, לפני שנה, הוא היה מפקד, מוביל, אדם פרודוקטיבי, עמוד התווך של המשפחה והחברה, ופתאום, פתאום הוא מרגיש שהוא הופך לצל של אדם, לצל של עצמו. תחשבו מה עובר על הילדים שלו, שמסתכלים על האבא הגיבור שלהם, ופתאום רואים אדם מסתגר, מתפרץ או שוקע בשתיקות ארוכות. המבט הזה של הילדים; השינוי הזה של דמות האב הוא כאב שאי-אפשר לתאר במילים.

אני ניצבת כאן היום לומר שהמערכת הקונבנציונלית לא מספיקה. היא פשוט לא מספיקה. אנחנו חייבים להרחיב את סל הכלים שלנו. אי-אפשר לרפא את הפציעה של הנפש רק עם כדורים או עם שיחות בקליניקה של פסיכיאטר. אני שומעת מהלוחמים ומהנשים שוב ושוב: הריפוי האמיתי נמצא לפעמים דווקא בטיפולים הפארה-רפואיים – בטיפולים דרך הטבע, דרך בעלי החיים, דרך יצירה. הדברים האלה מחזירים את החיבור לגוף, מחזירים את הנשימה, מחזירים את הנשמה. זאת הצלת חיים, ולצערי, המדינה עדיין לא שם, וההכרה בטיפולים האלה עדיין חסרה.

אבל מעבר לטיפול יש גם עניין של כבוד וזהות. חלק קריטי בתהליך הריפוי הוא להחזיר ללוחם את תחושת הערך, להשיב אותו לחברה, להפוך אותו למשמעותי. אסור לנו לתת להם לשקוע במרה ובייאוש. אנחנו חייבים לייצר עבורם מתווים מוגנים ומותאמים בתעסוקה, באקדמיה ואפילו בצבא, למי שמסוגל.

פגשתי פרויקט מדהים של אישה יקרה בשם של"ג בן שטרית שנקרא "יחידת שמע". היא לוקחת את הלוחמים הללו ומכשירה אותם לעולמות של הסייבר וההייטק בתוך יחידות טכנולוגיות בצבא. אתם יודעים מה קורה שם? זה לא רק שהם לומדים מקצוע; זה שהם פתאום חוזרים להיות רלוונטיים, הם חוזרים להיות משמעותיים, הם תורמים לביטחון המדינה, והתחושה הזאת שהם שוב משמעותיים, שהם שוב תורמים, היא התרופה הכי חזקה שיש לטראומה.

חבריי חברי הכנסת, החובה שלנו היא לא רק לשלוח אותם לקרב, החובה שלנו היא לקבל אותם בחזרה, באמת לקבל אותם. אנחנו צריכים לשים לב, להכיל, להיות סבלניים. כשאתם רואים ברחוב או בעבודה מישהו שקצת מסתגר או מגיב באופן לא מותאם, תזכרו מה הוא עבר בשבילנו, תזכרו שאולי עכשיו הוא נלחם את הקרב של החיים שלו.

אני מבקשת לשלוח מכאן חיבוק של כוח לנשות הגאולה שפגשתי בחאן ערוגות ולכל נשות הלומי הקרב. אתן הלוחמות השקטות של העורף. מסירות הנפש שלכן למען הבעלים שלכן, למען המדינה ולמען שלמות המשפחה היא זו שבסוף בונה את עם ישראל. אנחנו נדאג שהמדינה תיתן לכם את כל הכלים, לא כחסד אלא כזכות, כי מי שהיה מוכן למות למעננו, מי שהיה מוכן למסור את הנפש, ממש, אנחנו חייבים להילחם כדי שהוא יוכל לחיות בתוכנו בראש מורם ובנפש בריאה. תודה רבה.