קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אגיד שאני מתרגשת לדבר על היום המיוחד לבריאות הנפש כאן בכנסת, כי בזכות חברת הכנסת מיכל וולדיגר הנושא הזה עלה למקום ראשון בסדר העדיפויות. תודה רבה לך, וגם על זה שהעברת את החוק שנציין את היום מיוחד הזה. עשית את זה באמת עוד לפני שהמדינה נכנסה למצב חירום בתחום בריאות הנפש. זה באמת התרגשות וכבוד לדבר היום כאן גם כשותפה שלך בשדולה. ואני שמחה שיש חברי כנסת מכל הסיעות שמשתפים פעולה, גם בין ועדות, גם בין סיעות, בפעילות למען בריאות הנפש של אזרחי מדינת ישראל.
ושוב, זה המקום והזמן להגיד תודה, להגיד תודה לארגונים האזרחיים, לעמותות, למתנדבים, לצוותים הרפואיים, גם בקהילה, גם בבתי חולים, לאנשים שיודעים לטפל ולתמוך וללוות את האנשים שנמצאים במצוקה הנפשית.
מדינת ישראל עכשיו, כפי שאמרתי, כן נמצאת במצב חירום נפשי, והמצב הזה הולך ומעמיק, והמדינה עדיין לא ערוכה לתת לו מענה אמיתי. בשנתיים האחרונות מאות אלפי ישראלים עזבו הכול ויצאו להגן על המדינה. הם עזבו עבודה, לימודים ומשפחה, הניחו את כל חייהם לטובת המשימה. הם עברו חוויות קשות מאוד, עומס רגשי ופיזי, אובדן, לחימה מתמשכת ומראות שאינם עוזבים אותם גם בחודשים אחרי שחזרו הביתה. אף אחד לא חוזר אותו אדם, ואנחנו חייבים להכיר בזה.
גם בחיי היום-יום של אזרחי ישראל המצב אינו קל. קיימות מסגרות טיפול לנוער, לילדים ולמבוגרים, נפתחו בתים מאזנים, אבל ההמתנה להם – את מכירה, גברתי היושבת-ראש – היא בלתי נסבלת, ארבעה חודשים, שישה חודשים ויותר, ואדם שנמצא במשבר נפשי לא יכול להמתין לא חודש ולא חצי שנה, גם בטח לא שנה; הוא צריך מישהו שיראה אותו עכשיו. טיפול תרופתי הוא כלי חשוב, אבל הוא לא מחליף ליווי מקצועי, טיפול רגשי, פסיכותרפיה, תרפיה באומנות, שיחות אישיות. כשאין מענה, אנשים נופלים, אנשים מאבדים תקווה. יש אנשים שמוותרים על חייהם רק משום שלא מצאו שום פתרון אחר ולא היה להם כוח לסבול.
בשבוע הראשון של המושב שלחתי מכתב לשר הבריאות, כשעוד היה שר, בדרישה להגדיל תקציבים ולהרחיב את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. במכתב ציינתי שיש עלייה חריפה בפניות לעזרה של אנשים במצוקה, יש קריאות ברורות של מומחים, ואת העובדה שהתוכנית הלאומית שהוקמה ב-2013 אינה מתוקצבת כפי שהובטח. דרשתי תוכנית הסברה מודרנית ותקציב ייעודי לליווי משפחות שכול, כשמעגל השכול די התרחב לאחרונה, ולא הרבה השתנה. לפני כמה ימים פורסם שאחרי זעקות של הנפגעים והמתמודדים, גם המטפלים הצטרפו לקריאה – עשרות אלפי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומטפלים באומנויות פנו לראש הממשלה והתריעו על מצב חירום נפשי וחברתי חסר תקדים. הם דורשים פעולה מיידית, וכשהמומחים קוראים לעזרה, זה סימן שהמערכת כבר נמצאת מעבר ליכולות שלה.
לכן אסור לנו להסתפק בסיסמאות. המדינה צריכה כלים פרקטיים. אנחנו צריכים להכשיר כוח אדם נוסף, לפתוח קליניקות ומרכזי תמיכה שפועלים גם בשעות הערב, גם בלילה וגם בסופי שבוע. זה בדיוק מה שביקשו הלומי קרב בפגישה עם ראש הממשלה, וזה בדיוק מה שהוא הבטיח להם, אבל מאז שהשיחה הזאת התקיימה שום דבר לא השתנה. יש צורך להקים בתים פתוחים לבריאות הנפש שיעבדו כל שעות היממה. אדם במצוקה לא צריך להמתין בתור במיון. הוא גם לא תמיד מבין שהוא בסכנה. אנחנו צריכים לפתוח מרכזים שיהיו זמינים ואנונימיים בכל אזור ובכל יישוב במדינת ישראל, מרכזים עם פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, מטפלים באומנות ובמוזיקה, מקומות שאפשר פשוט להיכנס אליהם בלי הפניה ובלי ביורוקרטיה; מקומות שבהם אדם ירגיש שיש לו כתובת, שיש לו יד שמושטת אליו. כמו שיש כסף ומשאבים לבנות מיגוניות פיזיות, חייב להיות גם מיגון נפשי – מקום שמציל חיים לא פחות מכל מערכת ביטחונית. מי ששמר על המדינה, המדינה חייבת גם לשמור עליו עכשיו. זה המבחן שלנו כחברה וזו חובתה המוסרית והלאומית. תודה.
563 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.