יום המודעות הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, כנסת נכבדה, אנחנו נתחיל, כהרגלנו – 774 ימים; שלושה חטופים שאנחנו מצפים שישובו אלינו.

אדוני היושב-ראש, היום הכנסת מתעטפת ברגע חשוב – יום המודעות הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. זהו יום שמסמן לנו, לכל אחד ואחת, את גבולות האחריות והערכים שעליהם נמדדת החברה. אני עומדת כאן היום לא רק כחברת כנסת – כאימא מיוחדת, כאחות שטיפלה בחולים וכעורכת דין שליוותה לא אחת לאורך השנים אנשים עם מוגבלויות, משפחות וילדים שזכויותיהם נשללו לפעמים באופן בסיסי ביותר.

מהי מערכת שאינה מותאמת לאדם? אני יודעת שהמאבק הזה הוא לא תיאורטי; הוא לא מתקיים במסדרונות הדיונים. הוא מתקיים בחיים עצמם. הוא מתקיים באימא שמבקשת שקט לבנה במערכת החינוך שלא תמיד מבינה את הצרכים שלו; הוא מתקיים בקשיש שמתקשה להגיע לבדיקות כי אין מעלית, כי אין הסעה, כי אין מי שיקשיב; הוא מתקיים במתבגר שיושב בבית כי בתחבורה הציבורית אין לו יכולת ואין לו נגישות; הוא מתקיים בכל אדם שמוותר על שירות ציבורי לא משום שלא מגיע לו, אלא משום שהדרך לקבל אותה מסובכת מדי, מתסכלת ומשפילה.

זה לא מובן מאליו שאנחנו מציינים בכנסת ישראל יום מיוחד שמוקדש כולו למאבק הזה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת חבר הכנסת אמיר אוחנה על האפשרות לקיים את היום המיוחד הזה. לא ברור. זהו יום שיש בו אמירה מוסרית: אנשים עם מוגבלויות אינם שוליים, הם חלק ממרכז החברה הישראלית. השנה הכנסת עשתה צעד משמעותי: היום הזה אינו סמל בלבד, הוא יום שבו הכנסת מתגייסת לשמוע, ללמוד ולתקן.

אני גאה ומודה לוועדות הרבות שנרתמו היום לצורך ציון היום הזה: ועדת הכלכלה, הוועדה לקידום מעמד האישה, הוועדה לביקורת המדינה והוועדה לצעירים. בכל אחת מהוועדות האלה נשמעו קולות; חלקם היו קולות של כאב, גם כאב עמוק – הורים לילדים עם מוגבלויות שתיארו את ההישרדות היום-יומית שלהם; צעירים שסיפרו איך דלתות נסגרות, אנשי מקצוע שמבקשים משאבים, הכשרות ומתן פתרונות. הכנסת, לפחות בחלקה, פתחה את האוזניים.

אבל אסור לנו לטעות – הדרך עוד ארוכה. אנחנו רחוקים משוויון אמיתי, רחוקים מנגישות מלאה ורחוקים ממדינה שבה אדם עם מוגבלות יכול להתנהל בלי חשש, בלי להסביר את עצמו ובלי להרגיש שהוא מבקש טובה. במהלך השנה האחרונה ראינו מצבים קשים מדי, החל בניסיונות לפגוע בזכויות כמו פטור מהמתנה בבית מרקחת – שהיא לא פריבילגיה, היא צורך בריאותי ובסיסי – ועד פערים רבים בתעסוקה, בנגישות, בדיור ובהעסקה. אני רוצה לומר באופן ברור: אנשים עם מוגבלות אינם נטל, הם לא בעיה – הם בני אדם, אזרחים, הורים, תלמידים, עובדים, שכל מה שהם מבקשים הוא הזכות לחיות את חייהם בכבוד. הם זכאים לזה לא כי אנחנו רחמנים, אלא כי זאת חובתנו כאזרחים וכמדינה, כי חברה נמדדת לא בכוח שלה אלא ברגישות שלה; לא בעוצמה שלה אלא ביכולת שלה לראות את החלש.

אני רוצה לדבר דקה על המהות של היום הזה, כי היום הזה הוא לא רק יום של קמפיין או סיסמאות – זה יום של מחויבות מקורית, עמוקה ואנושית.

אני אעביר את הדפים. חשבתי שיש לי הרבה.

חשבתי שזה עשר דקות.

המאבק הזה הוא לא פוליטי, הוא לא מפלגתי. זה מאבק על הלב של החברה הישראלית, על דמותה, על האופן שבו אנחנו מסתכלים זה על זה. כאחות, כלוחמת חברתית וכמי שמגיעה מעיר כמו שדרות, ראיתי אנשים שנאבקים על כל שלב קטן, על כל שירות קטן, על כל זכות שאנשים מקבלים כמובן מאליו. את העוול הזה אנחנו צריכים לתקן.

חברות וחברים, חבריי חברי הכנסת, אורחים, אורן המדהים – סימון לקח לי את כל המילים – בשם הקהילה של אנשים עם מוגבלויות, אלה שגם אינם, בואו נחוקק אחרת; בואו ניצור מדיניות שלוקחת בחשבון לא את המערכת אלא את האדם. נגישות אינה פרויקט, היא דרך חיים; זכויות אינן המלצה, הן חוק. האחריות שלנו היא לוודא שהחוק הזה מתקיים בכל מקום: בבית חולים, בבית הספר, בקופת החולים, במועדונים, כפי שנאמר, ובעיקר בלב.

אני מודה לשותפים ליום הזה, לארגון "לינק 20" מבית שותפויות רוטשילד ולכל הארגונים, לשולחנות העגולים, למשפחות שהגיעו, לילדים שהגיעו, לכל מי שפתח את ליבו והביא את סיפור חייו. אתם השותפים האמיתיים. בזכותכם הכנסת רואה, בזכותכם הכנסת מבינה ובזכותכם הכנסת פועלת. אני מבטיחה להמשיך להוביל, להשמיע, לדחוף ולחוקק ולא להרפות. חברה שלא מאפשרת לכל אחד ואחת לפרוח מפסידה חלק מעצמה.

אני רוצה להודות לכם על היום הנפלא. אני התרגשתי מאוד היום. שמחתי על ההיענות. כבוד היושב-ראש, היית חלק בלתי נפרד בעשייה המופלאה שלך. הלוואי ומי ייתן שנצא מפה בבשורה עם כל מה ששמענו, הקשבנו ולמדנו, שנטמיע ונביא את זה לשינוי חקיקה. בהצלחה. תודה רבה.