קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני מתחיל כל נאום שלי כאן על דוכן המליאה במילים האלו לא רק מתוך הרגל, אלא בעיקר מתוך בחירה מודעת – כי בבית הזה החל ויכוח שלם בשבוע שעבר אם חובה או לא חובה לומר את המילים האלו. אבל זו לא השאלה. בעיניי זה סמל. ממש כאן החל המדרון החלקלק שהחברה שלנו מידרדרת אליו. כשחברי כנסת מסרבים לפתוח במילים שהפכו לנוהג בכנסת, למסורת, לנימוס בסיסי; כשצעקות במליאה הופכות לנורמות יום-יומיות; כשלשון וולגרית וקיצונית מחליפה את השיח המכבד, אנחנו שולחים מסר ברור לכל אזרח: הכללים כבר לא חלים, המסגרת התפוררה. וכשהם לא חלים כאן, אדוני היושב-ראש, במקום שמתיימר להיות המיקרו-קוסמוס של תרבות השיח והוויכוח הציבורי הישראלי, למה שהם יחולו בכל מקום אחר?
אדוני היושב-ראש, ישראל נעשית אלימה יותר ויותר, וכולנו נזעקים כשנבחרי ציבור מותקפים פיזית או כאשר עיתונאים מותקפים ברחובות. אבל האמת היא שהאלימות יורדת מהמליאה הזאת לרחובות ובאה לידי ביטוי קיצוני יותר ברשתות החברתיות. אני מתנגד נחרצות לתזה שהאלימות הזאת צומחת מלמטה. האלימות הזו היא פשוט תמונת מראה של מה שקורה למעלה. כשחבר כנסת תוקף שוטר; כשחבר כנסת אחר מסרב להתייצב לחקירת משטרה; כשחבר כנסת פורץ לבסיס של צה"ל; כשסגן שר מתפרץ לשיעור באוניברסיטה, מפוצץ אותו ורודף אחרי מרצה; כששר עולה על הדוכן וקורא לחברי כנסת בכינויים כ"מקרקרת" או כשהוא מודה בפה מלא שהוא ממנה רק חברים שלו לתפקידים בכירים; כשסגן יושב-ראש הכנסת עומד כאן ואומר שכהנא צדק; כשחברי כנסת וחברי ממשלה חשודים בפלילים ואנחנו לא מתרגשים – חברים, זו בעיה. כי אז הכול מנורמל, והציבור רואה, וזה מחלחל.
חברי הכנסת, כשמנהיגים מאבדים רסן, הציבור מאמץ את הגבולות החדשים שהם מציבים. ההתנהגות שלנו היא התקן שממנו הציבור לומד, ואנחנו הפכנו את החברה הישראלית לזירת קרבות. יש לנו אחריות. הפרנו נורמות שהחזיקו מעמד שנים. זלזלנו במסורות ובסדרים שהיו התווך של הדמוקרטיה. גם אני. אנחנו מלמדים את הציבור שאפשר לעבור על החוק, שהחוק הוא לאחרים. ואתם יודעים מה? זה לא הרמיסה של שלטון החוק, כי לא הכול זה בעולמות החוקי או הלא-חוקי. חברה דמוקרטית לא יכולה לחיות רק על חוקיות של פעולות. היא חיה גם על התנהגות, על נורמות, על מסורת, על הבנה משותפת שיש דברים שלא עושים, כי פשוט לא ראוי לעשות אותם. It's not done, אומרים באנגלית. המצב שנוצר הוא כאוטי, הוא מסוכן, ואי-אפשר להתכחש לזה יותר. אנחנו הורסים את החברה ואת המדינה במו ידינו, וחייבים לעצור ולהרגיע את השיח.
אדוני היושב-ראש, כשעולים לדוכן הכנסת, אני קורא לכל חברי הכנסת לפתוח: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – לא כי סגנית יושב-ראש הכנסת לימור סון הר מלך מאיימת להוריד אתכם מעל הדוכן הזה, אלא כי יש לזה חשיבות, אדוני. יש לזה חשיבות כי אנחנו מסמנים לעצמנו מסגרת. צריך לחזור לתרבות של הקשבה גם למי שאנחנו לא מקשיבים – זה המהות של האולם הזה, להפסיק לצעוק ולהזדעק מכל מילה שמישהו אומר, כי אפשר להתווכח בכבוד. חייבים לכבד את החוק כי הוא צריך לחול על כולנו. ואם נמשיך לנהוג – ובזה אני מסיים, אדוני – ללא רסנים, ללא מגבלות עצמיות, נמשיך לנרמל אלימות, יישפך גם דם. דם יישפך, וזה יהיה על כולנו, קואליציה כאופוזיציה, ימין ושמאל. זה הזמן לעשות מעשה ולחשוב קצת מעבר ללייקים, לקולות הפריימריז. זאת אחריות שלנו, של נבחרי ציבור, של אלה האוחזים בשלטון, אפילו אחריות יתרה. תודה רבה, אדוני.
514 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.