ציון השבוע הלאומי לבטיחות בדרכים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש. חברי אליהו אלי רביבו, תודה רבה לך. חבריי חברי הכנסת, מנכ"ל הרלב"ד גילי כהן, שנמצא פה איתנו, סגני לשעבר ובעזרת השם בקרוב יחזור, הרב מקלב, בראשית דבריי אני אבקש לשלוח את תנחומיי למשפחת גולדין. הבוקר בנם סגן הדר גולדין ז"ל, הובא לקבורה בישראל לאחר 11 שנים שבהן גופתו שנחטפה הוחזקה בשבי. לא נרפה עד אשר נחזיר את ארבע גופות החטופים שנותרו בשבי, עד אשר נפרז את רצועת עזה וכמובן נפרק את החמאס מנשקו.

השבוע אנחנו מציינים את שבוע הבטיחות בדרכים. אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה על כך שגם השנה כנסת ישראל כיבדה את בקשתי, ובשבוע הזה עוסקת הכנסת בסוגיית הבטיחות בדרכים בוועדות השונות, וכמובן גם כאן, במליאה. אני רוצה להודות לחברי דוד ביטן, יושב-ראש ועדת הכלכלה, על הדיונים שנערכו במסגרת הוועדה – ראיתי את סיכום הוועדה – ועל כך שגם ועדת הכלכלה מאמצת את התוכנית הלאומית שהציגו גורמי הרלב"ד במהלך דיוני הוועדה ואותה נציג בעזרת השם ביום ראשון הקרוב בממשלה.

כמו כן, אני מבקשת להודות ליושב-ראש ועדת ביקורת המדינה חבר הכנסת מיקי לוי על הסיוע והטיפול בסוגיות תחבורתיות ובסוגיית התאונות בוועדה, ולחבר הכנסת בועז טופורובסקי, שכיבד אותנו בכנס המיוחד שהיה ביום ראשון, על כך שהוא גם מספר את סיפורו האישי ובעצם פועל גם הוא להורדת תאונות הדרכים והפגיעות בחיי אדם.

מדינת ישראל נלחמת בכמה חזיתות; המלחמה בתאונות הדרכים היא אחת מהן. הקטל בכבישים הוא לא גזרת גורל, זה מחדל שאנחנו חייבים וצריכים לעצור אותו. מדינת ישראל מאבדת מאות בני אדם מדי שנה. מתחילת השנה נהרגו 398 בני אדם בתאונות דרכים. המציאות הזאת מחייבת פעולה רוחבית מצד כלל משרדי הממשלה: משרד התחבורה, המשרד לביטחון לאומי, משרד המשפטים, משרד האוצר, משרד החינוך ומשרד הכלכלה. נדרש שיתוף פעולה בין המשרדים כדי לממש את התוכנית הלאומית, בדגש על התחומים של אכיפה, ענישה, תשתיות, הכשרה, חינוך והסברה.

מעל 80% מתאונות הדרכים, אלי, כבוד היושב-ראש, הם כתוצאה מהגורם האנושי – אנשים שנוסעים, מסמסים בדרך, עייפים וממשיכים לנסוע, נוסעים כשהם על אלכוהול, נוסעים כשהם עוקפים קו לבן. יותר מ-80% מתאונות הדרכים. חייבים להבין שאם לא תהיה כאן הרתעה, בסופו של דבר אדם ימשיך לנסוע כמו שהוא נוסע. כביש, אפילו שהוא יהיה הבטוח ביותר – הטלפון, הוא עובד בטלפון? הכביש לא יכול להגן עליו, כי הטלפון מסכן את החיים של הנוסע והחיים של מי שנמצא מסביבו.

לזה אנחנו נוסיף שראש אגף התנועה במשטרת ישראל אמר ביום ראשון בכנס שמחצית מההרוגים בכבישים הם כתוצאה מנהגים שפעם שנייה ושלישית הגיעו להישפט על עבירות תנועה. זאת אומרת, הענישה כאן לא מספיק חמורה. כשהוא מבצע עבירה אחת ועבירה שנייה ועבירה שלישית, והוא גורם לזה שאנשים ימותו בכבישים, זה אומר שיש כאן בעיה רצינית עם נושא הענישה.

תכף, תכף אני אגיד מה אנחנו בוחנים. תראו, בואו נודה על האמת. אלון, כמה פעמים אתה חנית באדום-לבן בעיר, במדרכה של אדום לבן?

לא חנית, נכון? למרות שהקנס הוא רק עד 250 שקלים. אבל בוא נשים את כל האמת. גם אתה, עמאר חמד, כמה פעמים נסעתם וסימסתם בטלפון? אז אני אומרת לך שהרבה מאוד פעמים, למרות שהקנס הוא 1,500 שקלים. זאת אומרת, מה הבעיה? הוא יודע, זה שמסמס, שהוא יוזמן לבית משפט בעוד שנתיים, אז הוא אומר: אז 1,500. זה שאמור לשלם 250 שקלים לא לוקח סיכון. למה? כי הוא יודע שהסיכוי שפקח עירוני יבוא ויתפוס אותו הוא יותר גדול. ולכן, תבינו, הנושא של הרתעה וענישה זה must.

היינו לא מזמן בכנס שרי תחבורה במרוקו, הנושא העיקרי שדנו בו – מחויבים לחיים. כל ראשי התחבורה, כל שרי התחבורה, נמצאים באותה בעיה. שם עלו מכמה מדינות ואמרו: כשהחמירו את הענישה עד כדי החרמת רכב, החרמת רכבים, אז אנשים התחילו להבין, לחשוש ולהוריד את מספר תאונות הדרכים.

לכן, בוועדת שרים החלטנו, שר המשפטים, שר הבט"פ ואנוכי, שאנחנו הולכים להחליט על שבע עבירות שבהן תהיה אכיפה כזאת וענישה כזאת שאנשים יחשבו אלף פעם לפני שהם משתמשים ועושים את אותה עבירה. הם ייקחו את העבירות שגרמו להכי הרבה תאונות בגורם האנושי, ואז אנחנו נגיע לעניין של ענישה עד כדי החרמת רכבים. למה זה? לא כי אנחנו רוצים להעניש את הציבור – כי אנחנו רוצים להציל את הציבור, כי אנחנו מבינים שכל מה שאנחנו עושים לא עוזר. לא עוזר.

תשתיות – אני אומרת לכם, השקעתי מיליארדים בתשתיות. מי שנוסע היום על כביש 90 רואה את הקטע מטאבה עד קילומטר 82 שהוא מרווח, שהוא דו-מסלולי, ששם היו המון המון תאונות. אין תאונה אחת, תודה לאל. תאונה אחת הייתה בתוך אילת, עם הולך רגל. זה לא שלא צריך להשקיע גם בתשתיות אדומות, צריך להשקיע, אבל בסופו של דבר, אם לא יראו יותר ניידות, כמו שאמרת, אם לא תהיה ענישה יותר גדולה, אם לא נשקיע יותר תקציבים בעניין של חינוך – כולנו זוכרים את הקמפיין "אל תחצה באלכנוס". אתם זוכרים? לילדים. "אל תחצה באלכנוס בכביש", שזה קמפיין שעבד ואנשים ידעו שלא חוצים, צריך לחצות ישר.

"אל תקטפו פרחי בר" – אלה היו קמפיינים שבאמת כל ילד הדהד אותם פעם אחר פעם אצל המשפחה שלו. חינוך תעבורתי צריך להתחיל מהגן, שהילד יודע שכשחוצים את הכביש מסתכלים ימינה ושמאלה, ויודע שצריך לחכות ולראות אם יש רמזור – גם כשהרמזור צהוב מהבהב לא עוברים, ויודע שכשהוא עולה למכונית עם ההורים, הוא רואה שהם חגורים ואימא או אבא לא מסמסים. אם לא תהיה כאן מערכת גם של אחריות אישית של האזרח וגם שלנו כממשלה – כל אחד בתחום שלו: ענישה, אכיפה, תשתיות וחינוך – לא נצליח להוריד את כמות התאונות.

אני רוצה להגיד לך משהו, עמאר, אתה אפילו לא יודע כמה אנחנו משקיעים בתחבורה ציבורית: הרכבת מקריית שמונה ועד אילת, המטרו שעכשיו מקדמים אותו, הקו האדום שכבר התחיל לעבוד בתל אביב, הקו הכחול שאנחנו כמובן מאריכים אותו באזור ירושלים, כל ה-BRT החדשים שאנחנו מביאים, תוספות של אוטובוסים. אין ספק שצריך יותר, אין ספק שצריך יותר תחבורה ציבורית, כי כשיהיה לך פחות גודש יהיו פחות מכוניות. אבל אני אומרת לך שבכביש הכי בטוח, באיילון, יש הכי הרבה תאונות דרכים. למה? כי אנשים נוסעים ויודעים שאם הם יישפטו, הם יקבלו קנס כזה שבעוד שנתיים כבר איזה עורך דין יגיע איתם לאיזה הסדר. ולכן אני אומרת לכם שוב: תקציבים זה חשוב, כבישים זה חשוב, אבל אם לא תהיה כאן הרתעה של אותו אזרח הוא ימשיך לנסוע ויתפתה להמשיך לענות בסמסים, וכשהוא עייף הוא לא יעצור רגע בדרך כדי לנוח.

חיי אדם חשובים לכולנו. ביום ראשון, בעזרת השם, נביא הצעה שרלב"ד הכינה לממשלה. אנחנו במהלך דיוני תקציב, ואני מקווה שבעזרת השם נצליח להביא 350 מיליון. זה כלום, דרך אגב, זה כלום, כי התוכנית 50–30 – התוכנית הבין-לאומית שמדברת על 50–30, על הורדת 50% מהתאונות עד 2030 – עולה מיליארד פלוס. אני יודעת שאין את התקציב הזה, אז הרלב"ד באה והכינה תקציב של 350 מיליון שנוגע כרגע בבעיות הכי קשות שמביאות לתאונות: יותר מצלמות, יותר אכיפה של ניידות, יותר אמצעי אכיפה טכנולוגיים, יותר עניין של מוקדי סיכון כדי באמת לטפל בכמה מגזרים. האחד – המגזר הערבי. המגזר הערבי הוא כמעט 60% מהתאונות. כמה שאני נפגשת עם ראשי הרשויות ועם ראשי הכפרים ומדברת איתם, אנחנו צריכים לעשות יותר בעניין הזה. הדבר השני זה דו-גלגלי, כל אותם אמצעים מיקרו-מוביליים, שהם יותר ויותר נגישים לציבור הצעיר, ואנחנו רואים אנשים שנהרגים כי הם נוסעים על אופניים בלי קסדה, או אלה שנוסעים על קורקינטים, ואנחנו חייבים לוודא שאותם אלה – דרך אגב, מצד אחד אנחנו מעודדים אותם, כי אנחנו מעודדים שאדם יצא מהבית שלו בשביל אופניים עם קורקינט או אופניים, יגיע להאב תחבורתי, יעלה על אוטובוס או רכבת קלה או רכבת כבדה, ייסע מכל מקום לכל מקום, יחזור הביתה. זו בסופו של דבר החיבוריות, הקישוריות שאנחנו מדברים עליה.

צריך להבין, לכולם נורא נוח להגיד: מירי רגב אשמה בתאונות הדרכים. הבנתי שאני תמיד אהיה אותה אחת שיבואו וינסו להפוך אותה לשק האגרוף. אבל באמת באמת זה לא ימין ולא שמאל, ומי שלא מבין שבנושא תאונות דרכים יש כאן ארבעה משרדים, ולמשרד התחבורה יש שתי משימות בלבד: משימת התשתיות, שתודה לאל מאוד מאוד התקדמנו איתה, והשנייה היא רלב"ד. רלב"ד היא גוף מחקרי, היא לא גוף ביצועי. היא גוף מחקרי שאוסף את המחקר, מציג אותו בכנסת, מציג אותו לגורמים כאלה ואחרים ולגורמים מקבלי ההחלטות ואחראי גם לנושא ההסברה. אבל בסוף אכיפה וענישה וחינוך תעבורתי מגיל אפס – זה לא נמצא אצלי. וכשבאים ואומרים: מירי רגב אחראית לתאונות הדרכים – בסדר, הבנתי. אז השמצות זה בסדר.

אז אני אומרת שוב, אני לא רוצה שאף אחד יהיה אשם בתאונות דרכים. אני רוצה שביחד, ימין ושמאל, נפתור את הבעיה הזאת ונוריד את תאונות הדרכים. בשביל זה אנחנו בממשלה – כל משרד צריך לעשות את שלו, ויש שיתוף פעולה מצוין בין המשרדים, ואני מקווה שביום ראשון גם התוכנית תאושר. גם צריכה להיות אחריות אישית של האזרח, ואני קוראת מפה לאזרחים: אני יודעת, הפקקים, לחץ, רוצים להגיע לעבודה, רוצים להגיע לפעילות כזאת או אחרת. אני יודעת. אני מבקשת: אל תסמסו תוך כדי. אני מבקשת שתיסעו בזהירות. אני מבקשת שתעשו את הכול כדי לשמור על החיים שלכם ושל הסובבים אתכם, וביחד בעזרת השם נעשה ונצליח. תודה רבה.