ציון השבוע הלאומי לבטיחות בדרכים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני לא יודע אם "ניצל" זה המונח היחיד, אבל עליתי הרבה כסף למדינה. תכף נדבר על זה. אני עומד כאן, אז הכול בסדר.

תודה רבה. אני מאוד מעריך את זה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, חבריי חברות וחברי הכנסת וכל מיליוני הצופים שצופים בשידור ישיר בערוץ הכנסת, מי שלא חווה אובדן של מישהו בתאונת דרכים, לא יודע להבין את התוצאה. אומנם רובנו – אין כמעט מישהו שלא מכיר מישהו שנפגע, נפצע או נהרג או משפחה שיש בה הרוג או פצוע בתאונת דרכים, אבל זה לא כמו להבין את האובדן. כי בשונה מהרבה מאוד מקרים אחרים של מוות, זה לא מוות בשיבה טובה, זה לא מוות על קידוש השם, זה לא מוות כדי להגן על המולדת. אין סיפור לספר לילדים, להורים, לאחים, לאחיות, לנכדים, לסבים ולסבתות. אין סיפור. זה אדם. זה יכול להיות תינוק, ילד, נער, נערה, ילדה, גבר, אישה, חייל, חיילת, אבא, אימא, סבא, סבתא, זה יכול להיות כל אחד. לא משנה אם יודיעו לי, בכבישים אין אפליה, ואז יום אחד החיים נגדעים, ולמשפחה, למעט לזכור את הנפטר, אין מה להגיד. אי-אפשר להגיד שבמוות שלהם הם הצילו אחרים; אי-אפשר להגיד שבמוות שלהם הם עשו משהו קדוש. אי-אפשר להגיד, אי-אפשר לספר סיפור.

אני לא יודע עד כמה אתם יכולים להבין עד כמה זה קשה למשפחה שככה פתאום החיים נעלמים סתם, לפעמים איזשהו חוסר תשומת לב קטן.

אני יודע שנהוג תמיד להאשים את אלה שמשתמשים בדרך, כי הרי ברור, זה גם נכון. ברור שאם אדם שנוסע באוטו מסתכל בטלפון ולא מסתכל על הכביש וכתוצאה מזה פוגע במישהו או פוגע בעצמו, יש אשמה עליו, אין ספק. אבל כמו הרבה דברים אחרים, הרי אפשר להגיד את אותו דבר על כל מי שחולה בסרטן כתוצאה מאורח חיים לא בריא, או כל מי שנפגע כתוצאה ממהלך פזיז, או כל מי שצריך איזושהי עזרה של המדינה. אפשר למצוא מה האשמה שלו. אבל תפקיד המדינה הוא לבוא בין השאר ולהוריד את הסיכוי לפגיעה.

יש תוכניות שקיימות המון המון שנים שכאשר ניסו אותן בכל מקום בעולם, וגם במדינת ישראל, חיים ניצלו. כאשר יישמו אותן, ירדו מספרי ההרוגים בתאונות הדרכים. כל הרוג הוא עולם ומלואו, שלא נדבר על הפצועים, שלפעמים עושים תהליכים שיקומיים. אתה יודע, דיברת קודם על התאונה שלי. עוד חצי מילימטר, אם השפיץ של השבר של העצם בחוליה הראשונה בצוואר היה זז – והייתי נכה, הייתי משותק מהראש ועד הרגליים. הרי הכול היה יכול להיראות אחרת.

ויש מה לעשות. יש קונסנזוס שלם בין כל גורמי המקצוע בארץ ובעולם מה צריך לעשות בחינוך, באכיפה, בענישה, בתשתיות, בתחבורה, בחינוך בבתי הספר ובחינוך ובהכשרה של משתמשי הדרך, אם זה באופניים חשמליים, קורקינטים, הולכי רגל, רכבים, אופנועים, משאיות, אוטובוסים, מוניות. יודעים מה צריך לעשות. כשקמה ועדת שיינין, ד"ר שיינין עשה עבודה. הוא הגיע, הגיש מסקנות. הוא בא והראה גם את האלמנטים הכלכליים. הוא אמר: תאונות דרכים עולות המון כסף למדינת ישראל. כבר היום אנחנו יודעים שתאונות דרכים עולות כ-17 עד 19 מיליארד שקל בשנה. כשיישמו את מסקנות ועדת שיינין, כמות התאונות ירדה.

אני רואה שהזמן שלי מסתיים עוד מעט. אני חייב להגיד שב-2022, בתקופה הזו, היו 294 הרוגים. היום יש 398 הרוגים. בשלוש שנים עלה מספר ההרוגים ב-35%. עוד מעט תעלה השרה ותגיב ותציג את התוכנית שאמורה להוריד את מספר ההרוגים ב-25% עד שנת 2030. אני אעשה לכם את המתמטיקה הקצרה. זה אומר שעד שנת 2030 מספר ההרוגים יהיה כמו שהיה כאן ב-2022. כל העולם מוריד את מסר ההרוגים, ורק כאן, אם התוכנית תצא לפועל, בעוד כמה שנים נגיע למה שהיה קודם. מה זה? מה זה העבודה בעיניים הזו? 35% עלה, ב-100 איש עלה מספר ההרוגים בשלוש שנים. אין אף אחד שיסתור את העובדה שידעו מה לעשות. לא עשו. לא היה תקציב. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים לא עבד בזה. ברלב"ד היה כל פעם יו"ר, מנכ"ל, אחר. אף אחד לא קיבל. הוציאו מהם סמכויות. לא התעסקו בזה. אני לא סתם התפטרתי מוועדת המשנה לרשות לבטיחות בדרכים, כי לא הייתה ועדה אחת שבה כולם סביב לשולחן הסכימו מה צריך לעשות. לא. כולם הבטיחו שיעשו מה שצריך לעשות, ואף אחד לא עשה את זה.

והיו מקומות, אדוני, שבהם אנחנו אמרנו: יש שם הרוג. ואז ועדה אחר כך באנו ואמרנו: הינה הילד שנסע מאחורי האבא שלו. ואיפה שאמרנו שיהיה הרוג, הוא ראה את אבא שלו מתהפך, את המכונית נשרפת ואת אבא שלו נשרף לו מול העיניים, ואם רק היה שם מעקה בטיחות, כמו שביקשנו – לא אנחנו המצאנו את זה, הגורמים המקצועיים במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים אמרו – אז האבא לא היה נשרף, והילד לא היה עכשיו תחת טיפול נפשי רציני.

אז כל הכבוד, ויפה שמתחילים לעשות תוכנית, אבל התקציב הוא נמוך משמעותית ממה שרוצים. בינתיים זה רק הבטחות, ולא נעשה דבר. בוועדה האחרונה מתוך שתי הישיבות של הוועדה הממשלתית לבטיחות בדרכים שהיו מקום הממשלה הזו, אמרו שצריך אולי לבטל את המהירות המותרת. מה, מה? תגידו, מה? כזה דבר לא הגיוני, בחיים. הרי אם היו עכשיו 100 הרוגים במלחמה, כולם היו מדברים על ועדת חקירה, כל הכותרות היו נפתחות, אנשים היו מאבדים את מקום העבודה שלהם. רק כאן זה לא מזיז לאף אחד. אז אף אחד לא יכול להגיד, כי אני שבוע אחרי שבוע אומר את זה.

כל גורמי המקצוע יודעים מה צריך לעשות. הם לא עושים, ובמחדלם אנשים מתים. אנשים שיכלו לא למות, מתים. אנשים שיכלו לא להיפצע, נפצעים. היה אפשר להציל אותם. התוכנית הזאת שהולכים להציג לנו, ואני שמעתי וראיתי את ההצגה שלה, היא ההתחלה, אבל היא לא מספיקה. גם את זה אומרים גורמי המקצוע. תביאו את הכסף, תוציאו לפועל את התוכניות, שכולם יודעים מה צריך לעשות בהן, בכל הגורמים. תנהלו את זה, תנהיגו את זה, תובילו את זה. תרגישו שהדם על הידיים שלכם. ואז, יהיו אנשים שימשיכו להיות בחיים. תודה.