יום מרן הרב עובדיה יוסף

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, רבותיי, לפני יותר מ-35 שנה זכיתי ללוות את מרן רבנו עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, במסע היסטורי למצרים. הנשיא חוסני מובארק הזמין את מרן לפגישה אישית, ובדרכנו לשם עצרנו בעיירת דמנהור, על קברו של הצדיק רבי יעקב אבוחצירא, זכר צדיק וקדוש לברכה. מרן ירד מהרכב, עמד מול הקבר, הניח את ידו על המצבה ודמעות עמדו בעיניו. הוא לא פתח סידור, לא אמר תהילים, רק אמר בלב שבור: רבי יעקב, הקמנו עכשיו את תנועת ש"ס, הקמנו את רשת אל המעיין, את מעיין החינוך התורני, הכול כדי להשיב את מסורת ישראל סבא. בבקשה, הכול עשינו לשם שמיים, אנא תעמוד בתפילה לפני כיסא הכבוד שנצליח. ויצאנו משם.

זאת הייתה נקודת האמת של מרן. זה היה היסוד שעליו נבנה כל מפעל חייו – אהבת ישראל אמיתית, שליחות טהורה לשם שמיים. הוא לא חיפש כבוד, לא חיפש כוח. כל-כולו היה שליחות אחת – להציל נשמות, לעזור לכל יהודי.

כך היה בכל תחום שנגע בו. כשהמדינה כולה רעדה מהמספר הרב של העגונות, שהזכירו כאן, אחרי מלחמת יום הכיפורים, מרן לא ישן בלילות. הוא ראה את צער הנשים לנגד עיניו, הוא למד, עיין, שמע עדים, בדק עדויות, עד שהתיר כמעט את כולן בכוח תורתו. זה לא היה רק פסק הלכה, זה הייתה משימה של הצלת חיים כפי שרק מרן יכול היה לעשות. גם כשהתעוררה סוגיית יהדותם של אחינו בני הקהילה האתיופית – שמענו כאן את חברת הכנסת – הוא לא היסס. הוא צלל לעומק הסוגיה, שלח רבנים לאתיופיה, חקר היטב היטב עד שהוציא את הפסק ההיסטורי, וכך הוא אמר: הם אחינו, בני אברהם, יצחק ויעקב. תקבלו אותם באהבה. פסק הלכה זה שינה את פניה של החברה הישראלית.

כך גם באהבתו לחיילי צה"ל, המוסרים נפש למען עם ישראל. כששמע על חייל שנפל הוא היה יושב ובוכה. אני בעיניי ראיתי זאת. כשהגיעו חיילים לביתו, הוא היה נעמד על רגליו, מחבק ומנשק אותם. מרן היה זה שהכניס לתוך הסידור את התפילה לשלום החיילים – כך בכל הסידורים הספרדיים – ואמר: הם מוסרים את נפשם כדי שאנחנו נוכל ללמוד תורה. מי שנלחם בשדה הקרב הוא שליח של השם, הבורא יתברך, ושלנו. ובאותה נשימה, כמה הוא נלחם למען לומדי התורה. עד יומו האחרון הוא זעק: התורה היא סוד קיומנו. אם תיפסק תורה מישראל, נאבד את הזכות שלנו על הארץ הזאת. כשהוא שמע על הכוונה לפגוע בתלמידי הישיבה ולהכריז עליהם סנקציות פליליות, הוא היה בוכה וזועק על כך. גם כשישב שבעה על בנו בכורו הגאון רבי יעקב זצ"ל, חצי שנה לפני פטירתו של מרן, הוא היה כאוב, כל גופו היה מלא כאבים, וכשבאו לנחם אותו, הוא זעק: לא על הצער של בני אני בוכה, אלא על הצער של בני הישיבה שפוגעים בהם, של בני התורה.

גם בימיו האחרונים בבית החולים, כשאני סעדתי אותו ולא עזבתי אותו 24 שעות ביממה, הזעקה האחרונה שלו לפני שהנשימו אותו והוא מאז לא התעורר הייתה: תשמרו על בני התורה, בלעדיהם אין לנו זכות קיום בארץ הזאת. הנושא הזה היה תמיד בראש מעייניו. כל מפעל חייו הגדול, כל המוסדות העתירים שהקים, הכול היה כדי להבטיח שלא תשתכח תורה מישראל, שכל ילד יהודי יוכל ללמוד, לדעת את שורשיו, להכיר מאין בא ולאן הוא הולך.

כשמאות אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בהלוויה הגדולה ביותר שנערכה בישראל, ראינו את ההמונים שמחזירים לו אהבה. היו שם דתיים וחילונים, ימין ושמאל, עניים ועשירים, צעירים וזקנים, ספרדים ואשכנזים. כולם בכו, כולם הרגישו שאיבדו אבא. כולם הרגישו צורך להשתתף ולחלוק לו כבוד אחרון. הוא נגע בלב של כל יהודי באהבה אמיתית, פשוטה, בלי מחיצות.

אני מודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי להיות לידו במשך שנים רבות, לראות איך הוא בכוחותיו הדלים בתחילת הדרך, כמעט בלי אמצעים, מפריח רוח חיים בהמוני יהודים, מכתת רגליים ממקום למקום בכבישים משובשים, ברכבים מקרטעים. ראיתי איך הוא דוחף וממריץ להקים עוד בית ספר תורני, עוד בית כנסת, עוד מקווה טהרה; איך הוא נאבק למנות רבנים יראי שמיים שחוללו מהפכה רוחנית במקומם; איך הוא מפנה את הזמן היקר מספריו האהובים כדי לדאוג לעם שבשדות, לאנשים שעד אז איש כלל לא הבחין בהם ולא דאג להם. זכיתי לפעול בשליחותו ביחד, להקים את כל המפעלים הללו, ואם מרן היה חי היום, הוא לא היה מאמין עד כמה גדל מפעל חייו, כמה תורה יש היום בזכותו, כמה אהבת ישראל, כמה צדק חברתי, כמה אור הוא הביא לעולם.

כששואלים אותי איך אני מתמודד עם כל הקשיים והאתגרים הקיימים היום, עם כל הבלבול הנורא, אני עונה, ואני מאמין בזה באמונה שלמה: אני מרגיש שמרן ממשיך ללוות אותנו, אותי ואת כל חבריי, ולתת לי ולהם כוח. אין הסבר אחר. אומנם המנהיגות שלו זועקת בחסרונה, תחושת היתמות לא מרפה. אין יום שאני לא אומר: אם מרן היה חי איתנו היום, כמה הכול היה ברור ופשוט. הוא היה דופק על השולחן ומכריע, וכולם היו מצייתים לדבריו. ולמרות זאת, השליחות שלו ממשיכה בהכוונת מועצת חכמי התורה שליט"א דרך בניו הרבנים הגאונים ממשיכי דרכו, דרכי, דרך חבריי, דרך אלפי תלמידיו הרבנים, הדיינים, ראשי הישיבות, מגידי השיעורים, פוסקי ההלכות, ודרך מאות נציגי ש"ס ברחבי הארץ. היא זו שמעניקה לנו כוחות ותעצומות להמשיך את דרכו ללא לאות.

והיום, רבותיי, עם כל הכאב, אנחנו חיים בתקופה קשה. הקיטוב, הפילוג והשנאה הפנימית מכים בנו ללא רחם. ראינו כבר למה זה עלול לגרום. אסון נורא אחד כבר היה לנו, ואנחנו עדיין לא למדנו את הלקח. אנחנו מוכרחים לעצור, להתעשת, להיזכר בדמותו של מרן, שהייתה כולה אהבת ישראל. הוא לא חילק את העם, הוא איחד את העם; הוא לא חיפש מה מפריד אלא מה מאחד. אנחנו חייבים לשים את דמותו כנר לרגלנו לא רק כמנהיג ופוסק אלא כמודל לאהבת חינם, לאהוב כל יהודי, עם כיפה או בלי כיפה, ימין ושמאל, מסורתי, חילוני, כי כשאוהבים, מוצאים את הדרך המשותפת.

וזו צוואתו של מרן לנו היום – לשמור על האחדות, על התורה, על לומדי התורה, על הלב היהודי הפועם. שנחזק את חיילים שלנו, את המשפחות השכולות. שנזכה להשיב את כל החללים לקבר ישראל. לשמור על ביטחון עם ישראל בגוף וברוח. זכותו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצק"ל תגן על כולנו, על חיילי צה"ל, על לומדי התורה, על כל בית בישראל. שנזכה כולנו ללכת באורו באהבת ישראל אמיתית, בתורה, בענווה, באחדות אמיתית. יהי זכרו ברוך.