יום מרן הרב עובדיה יוסף

תודה רבה, אדוני. כשעליתי, נאור אמר לי שזו כנראה הפעם הראשונה שהכנתי נאום, אז אני רוצה להצהיר שזו הפעם הראשונה שהכנתי נאום. אני חושב שזה יום חשוב, אני חושב שיותר חברי כנסת היו צריכים להיות פה היום. איפה מלכיאלי? יישר כוח.

אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים 12 שנים לפטירתו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מנהיג רוחני אדיר, גאון בהלכה, אבל לפני הכול – מנהיג שראה כל בן אדם באשר הוא.

הרב עובדיה לא היה רק רב, הוא היה תופעה ישראלית. הוא דיבר בגובה העיניים, צחק, התרגש ובכה עם העם. הרב הצליח לעשות דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי – לגרום לאנשים מכל הסוגים להרגיש שייכים. דתיים, חילונים, מסורתיים, עולים חדשים, צעירים, זקנים, ספרדים, אשכנזים – כולם ראו בו מישהו שמבין אותם. זו הייתה גדולתו האמיתית של הרב – לא רק החוכמה, אלא האהבה. הוא האמין באמת הפשוטה שכל יהודי הוא חלק מהשלם, שאין רחוקים וקרובים, יש אחים. כשהוא ניווט בדרכו הציבורית, הוא לא פחד. הוא לא פחד לומר את האמת גם כשהיא הייתה לא נוחה. הוא האמין שמנהיגות אמיתית נמדדת לא רק במה שאתה פוסק אלא באיך אתה נוגע בלבבות, וכך הוא עשה.

פסיקותיו של מרן שינו את פני המדינה. הן השפיעו על אלפי משפחות. כשהכריע אחרי מלחמת יום הכיפורים והכיר בנעדרים כחללים, זה לא היה רק פסק הלכה, זה היה מעשה של חמלה, של אומץ, של אחריות לאומית. אותו פסק הלכה הביא נחמה לנשים שחיכו לבעליהן, החזיר יציבות למשפחות שחיו בחוסר ודאות והראה לכולנו שההלכה יכולה להיות אנושית, רגישה ומובילה לאחדות. בהמשך, כשהכריע בעד גיורם של אחינו עולי אתיופיה, הוא שוב לא נכנע ללחצים. הוא שמע את הקולות שאמרו: הם אחרים, וענה בפשטות שמאפיינת אותו: אלו יהודים טהורים, בני אברהם, יצחק ויעקב. אותה פסיקה לא רק איחדה משפחות, היא איחדה עם. היא אמרה בקול ברור: כולנו עם אחד. ואחר כך, כשהגיע גל העלייה הגדול מחבר המדינות, הוא שוב היה קול השפיות. במקום דחייה, הוא בחר בקירוב; במקום חשדנות, הוא בחר באחריות. הוא ידע שאם נסגור דלת בפני יהודי אחד, נפגע בנשמה של כולנו.

הרב עובדיה ידע גם לראות גבורה של חיילי צה"ל. בכל ביקור בבתי החולים אחרי מלחמות הוא לא בא לדרוש, הוא בא לחזק. הוא אחז ביד חייל פצוע, בירך, התפלל ובכה יחד איתו. הוא אמר פעם: אלמלא חיילי ישראל, לא היינו יכולים לשבת וללמוד תורה. זו לא הייתה אמירה פוליטית, זו הייתה אמונה עמוקה בשותפות גורל. הוא הבין שחוסנה של האומה נבנה מהתורה ומהמגינים עליה גם יחד. עם ישראל הוא גוף אחד שכל איבריו תלויים זה בזה.

הרב עובדיה יוסף היה גשר אמיתי בין עולמות – בין קודש לחול, בין הלכה למדינה, בין תורה למעשה – והוא עשה את זה בענווה נדירה ובאהבת אדם שלא הכירה גבולות. הוא ידע להעריך גם את מי ששומר על העם הזה בגופו, ואמר: אלמלא חיילי צה"ל, לא היינו יכולים לשבת וללמוד תורה. במשפט אחד הוא הצליח לתמצת שותפות גורל של עם שלם. לא היררכיה אלא הערכה הדדית.

אבל היום, דווקא עכשיו, יש משהו בדמותו שכולנו צריכים לשוב ולהקשיב לו. בימים שבהם החברה הישראלית חצויה, בימים שאנחנו שומעים יותר צעקות מאשר שיח, מרן מזכיר לנו את מה ששכחנו – שאי-אפשר לבנות עם בלי אהבת העם. אם הוא היה עומד כאן היום במליאת הכנסת, אני מאמין, אני באמת מאמין, שהוא היה אומר בקולו הרך והחם: די. כולנו אחים. זה לא רק סיסמה, זה דרך חיים, והוא חי אותה בכל יום כשדרש צדק, כשקירב לבבות, כשהפך מחלוקות לשיחה. הוא לימד אותנו שאמונה אמיתית היא לא שופטת, היא מאירה; שאהבת ישראל אמיתית לא תלויה בדעה אלא בלב.

המורשת שלו היא לא נוסטלגיה, היא מפת דרכים לדור שלם: להפסיק לדבר על אהבת ישראל ולהתחיל לחיות אותה; לא ליצור חומות, ליצור קשרים; לא לפחד מהשונה אלא להתרגש ממנו. הוא הראה לכולנו שאפשר להיות נאמן לתורה אבל אפשר להיות נאמן לאדם. אפשר להיות איש אמונה וגם איש של עם.

לא בכדי הלווייתו הייתה הגדולה ביותר מאז זמני המשנה. מיליון איש הגיעו תוך שלוש שעות להלוויה – אשכנזים, ספרדים, עולים, מקומיים, מכל העולם, בשלוש שעות, לחלוק כבוד ולבכות יחד על לכתו. בציון פטירתו אנחנו לא רק נזכרים בו, אנחנו צריכים ללמוד מדרכו, לראות בכל אדם אור, בכל יהודי אח, בכל ויכוח הזדמנות להבין כי זאת דרכו של מרן – דרך של אמונה, של אחריות, של אהבת ישראל.

יהי זכרו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, ברוך, ויהיה נרו מאיר את דרכנו עוד שנים רבות, אם פה ואם בכל מקום אחר. תודה רבה, אדוני, על הסבלנות.