לפני שאני מתחיל אני אומר למירב בן ארי רק הערה מתודית. מירב בן ארי יצאה. תמסור לה, נאור – – –
הערה כללית. לא ניכנס עכשיו לפילוסופיה עמוקה כמו שנהגנו בתחילת הקדנציה. זו רק הערה מתודית: חוץ מאשתי, אותי לא שולחים, אף לא שלחו אותי לשום דבר. בוודאי מה שהיא תיארה כאן לא היה ולא נברא. לא שלחו אותי לשום דבר, ולא נשלחתי לשום דבר.
כל מה שאני עשיתי זה נושא לנאום אחר. אני אשמח לעשות זאת ולהסביר לך את העניינים בהזדמנות אחרת.
אני עליתי לכאן, אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, לדבר על המחבל בחליפה אל-ג'ולאני, רוצח ההמונים, מי שמהרגע הראשון שהשתלט על הארמון בדמשק טובח באזרחים הסורים. שמעתי פה את חברת הכנסת ניר. אנשים ביממה האחרונה מגיבים על הדרוזים; מהרגע הראשון אל-ג'ולאני טבח בנוצרים, השחית את בתי הקברות שלהם, טבח בעלאווים – טבח שלא נפסק עד היום, חוץ מהעובדה שאת אמצעי התקשורת הוא הוציא מכל אזור החוף. והעיקר, אחרי הטבח בנוצרים ובעלאווים, ומה שקורה היום – לא רק היום, גם זה כבר תקופה ארוכה – עם הדרוזים, העיקר עוד לפנינו, וזה הטבח שאל-ג'ולאני מתכנן, הטבח הגדול, והוא הטבח ביהודים. אין עליו שום ספק. כמו ששמענו פה, מי שחבר בוועדת החוץ והביטחון, כפי שהוא היה נוהג לומר בשנותיו באידליב: אנחנו נכבוש את דמשק, ולשנה הבאה בירושלים, ונכבוש את ירושלים.
המחבל הזה, רוצח ההמונים הזה וחבורת הרוצחים שלו מ-HTS, שיושבים היום עם חליפות ועניבות, לפני שבועיים – קשה להאמין למה שאני אומר עכשיו – ידידנו האהוב מרקו רוביו, לא אחר, מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשל טראמפ הסיר מהם את הסנקציות האישיות, מהאנשים שהיו בכירי האידיאולוגים של אל-קאעידה ועד היום לא זזו מילימטר מזה. הסירו להם את הסנקציות.
איפה הבעיה? איפה אנחנו נופלים שוב ושוב? לפני 2,600 שנה אמר סון צו: הכר את האויב שלך והכר את עצמך; ככה, אפילו אם תילחם ב-100 קרבות, לעולם לא תובס. ואם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך, אין ספק שתובס בכל הקרבות. זאת הייתה הבעיה שלנו בערב 7 באוקטובר, והיא נותרה לבושתנו עד היום הזה – לזהות את האויב. במי אנחנו נלחמים בשנתיים האחרונות, במי אנחנו נלחמים ב-100 השנים האחרונות, מתר"פ ומתרפ"ט ועד 7 באוקטובר ועד היום, והפצצות באיראן – מי היה האויב? אז יש כאלה אומרים: אלה היו ערביי חברון וירושלים, הרשות הפלסטינית, חמאס, איראן. איך אומרים במערכת הביטחון? כל דיון נפתח: ראשית הצירים – איראן; ראש הנחש – איראן. קפד ראשו – ניצחת. זו אותה שגיאה, ואנחנו חוזרים על הטעות הזאת בזיהוי. כי האויב הוא לא האיראנים או החמאסניקים; האויב זו האידיאולוגיה הרדיקלית שמשתלטת על משטר. זאת פצצת הגרעין האמיתית, האידיאולוגיה המועשרת בצנטריפוגות של האייתולות או של האחים המוסלמים שעוברת הנשקה, משתלטת על משטר. ואז יש הכול. לא משנה – תרבות, דת, יחסים בין-לאומיים, כלכלה, תקשורת – הכול משרת את הג'יהאד.
עכשיו, לא משנה לנו – אדוני תושב רמת הגולן, נכון, חבר הכנסת ואטורי?
הרי לא משנה לך אם רקטות שינחתו – נחתו לא מזמן, אגב, וינחתו ללא כל ספק ברמת מגשימים, בקשת ובחיספין או בקצרין – הן תוצרת איראן או תוצרת אנקרה, טורקיה. לא משנה אם המטענים שיבואו – גם בזה אין לי ספק – לחיילים הגיבורים שלנו שנלחמים באזור החיץ, יבואו מחיזבאללה או שהם יבואו מאל-קאעידה. זה לא משנה. אז פגענו בציר השיעי, ברוך השם, אבל זה לא היה האויב. האויב זה האידיאולוגיה, הייתה ונשארה. אם אנחנו נותנים לה לגיטימציה ולא מגדירים אותה כניאו-נאצית, כפי שהיא באמת, אז כבר כאן הפסדנו.
משפט אחרון. מה האופק של אל-ג'ולאני? זה מוזר שצריך להסביר את זה. האופק המקסימלי שלו – מקסימום הוא יהיה כמו ארדואן, מקסימום. המינימום הרע – שהוא יהיה אל-קאעידה. זה האופק, או אל-קאעידה או ארדואן. מזה הם מתלהבים, כי הוא מסדר את הזקן, כמו שהיטלר היה מסדר את השפם, וכולם היו נחמדים איתו.
אני מסיים. לכן מה שישראל צריכה לעשות זה קודם כול – היה צריך לעשות את זה מההתחלה, וזה היה צריך להיות הקו הדיפלומטי שלנו – לדרוש חלוקה מחדש של סוריה, לדרוש פדרציה בין העדות, ולכל הפחות שישראל עצמה תיקח חסות על כל העדות המתונות שיכולות להיות בעלות ברית שלנו; לשנות שינוי יסודי במזרח התיכון, ולא רק פעולות קוסמטיות. תודה.
657 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.