נאומים בני דקה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב בראש. ביום הזה, שהוא גם היום המיוחד לשיבת החטופים שיזמתי, אני בוחרת לקרוא דברים שכתבה לישי מירן-לביא, שבן זוגה, עמרי, עדיין בשבי: ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו, עיר של תפילות ותקוות, אך גם של דמעות, של חורבן ושל מלחמות אחים. גם ביום ירושלים זה לירושלים שלי חסר אדם – חסר לה עמרי, האיש שלי, האבא של רוני ועלמא, שנמצא בשבי חמאס כבר מעל 600 יום.

אני מבקשת שנביט היום בירושלים לא רק בעיניים של אבני חומה, של דגלים ושל תקומה, אלא בעיניים של עם שמבקש לא להתפרק שוב; בעיניים של אישה שלא מוכנה לאבד עוד את ביתה, את משפחתה, את החוזה הבסיסי שמחזיק אותנו יחד, שכולנו ערבים זה לזה. ההיסטוריה שלנו זועקת. ירושלים חרבה לא רק בגלל הרומאים אלא בעיקר בגללנו – בגלל השנאה הפנימית, הקנאות, העדפת נקמה קצרת טווח על פני אחריות ארוכת טווח. גם אז, כמו היום, היו מי שדגלו בסיסמאות על כבוד, גאווה ומלחמת נצח, אך כשלו בשמירה על החיים עצמם.

אבל היה גם מי שניסה לעצור את הסחף: רבן יוחנן בן זכאי. כשהקנאים שרפו את מחסני המזון כדי לכפות מלחמה, כשהם סירבו לראות את מציאות החורבן שהפילו על העם, הוא הבין שמול אטימות אין טעם בצעקות. הוא בחר להציל את מה שניתן: התחפש למת, הוברח בארון קבורה אל מחוץ לירושלים ונפגש עם מפקד הצבא הרומי. בן זכאי לא הציל את החומות, הוא הציל את העם. בזכותו הוקמה יבנה. בזכותו המשיכה הרוח היהודית להתקיים אלפי שנים. בזכותו גם הוקמה מדינת ישראל, על בסיס חזון הנביאים, ולא זה של קנאי תקופת בית שני.

כמוהו וכמו ירמיהו, שעמד בירושלים בתקופת בית ראשון וקרא להציל את העיר מהתפרקות פנימית, גם אנחנו היום צריכים לדבר בקול ברור: אין טעם בגאווה ריקה ובדיבורי רהב של קנאי המלחמות על ניצחונות מוחלטים כש-55 חטופים ממתינים שנכריז שמדינת ישראל בחרה בניצחון המוחלט היחיד: השבתם, גם במחיר סיום המלחמה.

היום גם אנחנו עומדים בצומת דומה, בין הקנאות לבין האחריות; בין מי שצווחים סיסמאות לבין מי מאיתנו המתחננים להציל חיים; בין מי שמדבר בשם העם לבין מי שלא רואה את העם, שנשאר בדד מאחור, בשבי בעזה, בשבי הנפשי של המשפחות פה בישראל. ירושלים עבורי היא לא רק סמל לריבונות, היא סמל לברית – לא להפקיר, לא לשכוח, לא להשלים עם שגרה שיש בה שבויים, הפקרות וציניות. תודה רבה.