כישלון מוחלט של הממשלה בהשגת יעדי המלחמה: השבת כל החטופים ומיטוט החמאס ופגיעה חמורה בשוויון בנטל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. נהוג לפתוח ב"אדוני יושב-ראש הכנסת", "כנסת נכבדה", "ראש הממשלה", אבל אני מעדיפה לפתוח ב"משפחות חטופים יקרות". אתן הראש, אתן בראש סדר העדיפויות שלנו, ואנחנו איתכן. ולך, אדוני ראש הממשלה, אני מציעה שתקשיב לי, אתה תודה לי על זה אחר כך.

רציתי להגיד לך כמה דברים בעניין ההופעה מול המצלמות, מאחת שיודעת לאחד שגם יודע להופיע מול מצלמות – בעקבות ההצהרה שלך, זו שרצית שתהיה "נאום התקומה", אבל יצא "נאום הכפכפים". מעבר לביזוי חיילינו, מעבר לביזוי של לוחמי כיתות הכוננות – –

– – מעבר לביזוי של מאות הנופלים שמסרו את נפשם – –

– – מעבר לתירוץ הידוע "לא ידעתי". למרות שהנאום הרי היה כתוב מראש ומתוכנן, לא ידעת שבעין השלושה נרצחו תושבים וחדרו עשרות מחבלים. מעבר לדריסת התקשורת החופשית – –

– – רציתי להתייחס למשהו אחר – לא לתוכן, אלא דווקא לאיך.

כן, אז היה לך אולפן חדיש – השרה גמליאל – היה לך אולפן חדיש, היה דוכן, היה אפילו ריקוד כזה נחמד עם מיקרופון אלחוטי. הלכת ככה, מצד אחד לצד שני, יד בכיס, נשענת בנון-שלנטיות. היה מאוד יפה, מאוד מהוקצע, מאוד רציני, מאוד יפה, רק מה – היה חסר דבר אחד. עבורי כמי שמסתכלת, לא הייתה נשמה, לא הייתה אותנטיות. האיפור היה אחלה, גם החליפה, הכול היה מקסים, אבל זה נראה כמו הצגה. מה לעשות? לקחת קצת מטראמפ, לקחת קצת סטנדאפ, שפכתם כסף על האולפן, עשית עבודה יפה: להגביר את הקול, עכשיו קצת להנמיך, לדפוק על הדוכן. הכול עבד פיקס, אבל כאילו מה, זה לא היה זה, זה עדיין נראה כמו שחקן. אתה מבין? זה לא עבר, זה לא נגע לי בלב, זה לא חדר. לשחק גם רגש זה דבר מורכב.

הרי אמרת שאתה ישן בלילה עם מצפון נקי – מצפון נקי? מצפון, אדוני ראש הממשלה, הוא תחושה פנימית, קול פנימי שמנחה להבחין בין טוב לרע, בין נכון לשגוי. זה בעצם מצפן מוסרי שמעורר רגשות כמו אשמה, חרטה – מרכיב חיוני לאנושיות, אמפתיה, אחריות אישית, התחשבות באחר. אתה מכיר את המילים האלה? אם היום – היום, ביום ה-600 למלחמת המחדל של ממשלת נתניהו ובשום פנים ואופן לא מלחמת התקומה, 600 ימים לשואה שהתרחשה בישראל תחת כהונתך, במשמרת שלך, עם 58 חטופים ונשים שנרצחו ומאות אזרחים וחיילים שנפלו במערכה – אתה כרַתָּ ועדיין כורת ברית עם שר גזען שממשיך את דרכו של כהנא, אתה כורת ברית עם שר קיצוני שרוצה כיבוש והתיישבות בעזה, אתה מאפשר לשרים שלך לטייל להם בחו"ל, לנסוע לחו"ל ולא להילחם פה על המדינה, אתה משמיד במו ידיך את הערך הקדוש "תדע כל אם עברייה". הינה, אחת מהן עומדת כאן. על מה אני אסמוך, על המדינה? על מה אני אסמוך, על המפקדים? עדיף לסמוך על טראמפ ולהוציא דרכון זר.

אז אל תגיד לי, אדוני, שאתה ישן עם מצפון נקי, פשוט תגיד: אין לי מצפון. יותר פשוט, תשתחרר מהמשחק הזה. תודה: אני אעשה הכול כדי להישאר על הכיסא; תודה: אין לי מצפון, מצפון זה לחלשים, זה מפריע אם אתה רוצה למשול לנצח. והרי זה מה שאתה עושה, רוצה להכריע ולנצח – לא את חמאס, את חמאס אתה טיפחת ומימנת – אתה רוצה לנצח את כל מי שעומד בדרכך. הרי מול מי אתה נלחם? גם היום בבוקר, מאיפה הגעת? מול מי אתה נלחם? מול המדינה, מול הפרקליטות, מול התקשורת, מול השופטים, מול היריבים הפוליטיים.

ובכל הזדמנות שאלתי אותך: מהו הניצחון המוחלט, אדוני? ואף פעם לא ענית לי. כי מה תגיד לי? הניצחון המוחלט שלך זה מה? לא זה שאתה מוכר להמונים את אותו חלום חמקמק – כפסע – זה שאנחנו מתקרבים אליו, ובכל פעם הוא מתרחק; הניצחון המוחלט שלך הוא הישארות בשלטון. ולכן החיוך, ולכן כל יום הוא הניצחון המוחלט בעיניך. אולי עדיף היה שתכתוב בספר שכתבת, "סיפור חיי" – במקום לקרוא לו "סיפור חיי" היית כותב "לא ידעתי – סיפור חיי". לא ידעתי – לא ידעתי שיש איום מעזה, לא ידעתי שיש נרצחים בעין השלושה, לא ידעתי על בעיות הבטיחות במירון. לא ידעתי.

מצד שני, אני קוראת את הספר, ורואה שאתה כותב שם במפורש: כבר ב-2014 קיבלתי התראות מהמודיעין על הכסף – לאן הוא עובר, ואיך הם בונים מנהרות, ויש להם כוח מיוחד, והם מתאמנים כדי לחטוף את האזרחים ואת החיילים ורוצים לפרוץ לבתי ספר ולגנים. בהצלחה לך עם הגרסאות המשתנות בוועדת החקירה העתידית וגם עכשיו במשפט.

אבל אם כבר הספר, אתה יודע, משפט אחד שכתבת תפס אותי במיוחד. ציטוט: הצהרות של מנהיגים על ניצחון, למרות שהמציאות הפוכה, הן ביטוי והגדרה לכל דיקטטורה שמשוחררת ממחויבות כלשהי לעובדות או לעמה. כתבת את זה על אויבינו, אבל אפשר איכשהו להתבלבל עם מה שקורה כאן. אז בשביל זה צריך לצאת עכשיו לבחירות, למנוע את הדיקטטורה. ברור שבחירות יחזירו את כל החטופים – בדיוק כמו שהחזרת את נעמה יששכר, ובחירות יקדמו את הקמת ועדת החקירה הממלכתית, ובחירות יסיימו את המלחמה, ובחירות ייתנו כאן אופק ועתיד לשיקום המעמד הבין-לאומי.

אתה אומנם יושב עם הגב, אבל מאחוריך יושבות שם משפחות חטופים. אני רוצה להקריא בשמן של המשפחות שיושבות שם, שניסו להיפגש איתך ואמרו להן שאין לך זמן, שיש לך בעיה של לוח זמנים. ויקי כהן, אימו של נמרוד החייל, יושבת למעלה, חנה כהן – דודה של ענבר הימן, רובי ורועי חן – אביו ואחיו של איתי. ויקי כותבת לך ככה, כי היא לא הצליחה לפגוש אותך: אני עומדת פה מעליך, ממש מטרים ספורים, מאחורי קיר זכוכית, כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. ניסינו לקבוע איתך פגישה היום ללא הצלחה. אני מבקשת, כותבת ויקי – אתה יכול להסתכל עליה, הינה, היא שם למעלה; ויקי, תרימי יד, שנראה אותך, הינה את, למעלה בשורה – אני מבקשת שתסתכל לנו בעיניים ביום הזה, היום ה-600 לחטיפת בני החייל, ותגיד לנו בקולך ולא מאחורי זכוכית או דרך חברת כנסת מה התוכנית להחזיר את בני נמרוד. עד אחרון החטופים – החיים לשיקום, והחללים לקבורה.

נמרוד הוא היחיד שניצל באותה שבת, והוא חווה טראומה קשה כאשר צוות הטנק שלו נרצח לנגד עיניו. כבר 600 ימים נמרוד נמצא במנהרות חמאס, מבודד מן העולם, לא רואה אור יום, עובר עינויים, ירוד מבחינה נפשית ופיזית. מתגעגע הביתה ושואל את עצמו: למה מדינת ישראל לא מחזירה אותי? למה אני עדיין שם? למה הם עדיין בשבי 600 ימים? הגיע הזמן להחזיר את כולם הביתה. שמעתי אותך בשבועות האחרונים אומר שאתה עוסק בשני עניינים: מיטוט חמאס והשבת החטופים. ברשותך – כותבת ויקי – ארצה לתקן אותך; לא מדובר בשני נושאים נפרדים, בעיניי ובעיני רוב העם, החזרת כל החטופים והחטופות היא מיטוט חמאס. אלה לא מטרות נפרדות, הניצחון האמיתי הוא החזרת כל החטופים והחטופות בפעימה אחת – בפעימה אחת, לא בשלבים. אדוני, האם אתה יכול להבטיח לעם ישראל שלא נגיע ליום ה-700, ליום ה-800, ליום ה-1,000?

אסיים בשאלה, ברשותך: האם אתה חושב שאפשר להכריז על ניצחון ישראלי לאומי מוחלט בלי שכל החטופים והחטופות בבית? לי ולרוב עם ישראל יש תשובה ברורה. אך אני רוצה לשאול מה התוכנית ומתי, מתי אזכה לחבק את בני נמרוד.

אדוני, נתקלת פה בעם נחוש, לוחם, ובשומרי הדמוקרטיה, שנלחמים על העצמאות; נתקלת בשומרי סף חזקים ואמיצים; נתקלת באוהבי ארץ בפנים ומחוצה לה. התברברת בדרך, אדוני ראש הממשלה. אנחנו נישאר כאן, ואנחנו נצטרך לתקן. נתקן, ניאבק. ואתם – פחות.