יום האחדות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחות שער, פרנקל ויפרח, חניכי מכינת לפידות, חברי הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת חילי טרופר, אני רוצה להודות לכם על החוק החשוב הזה ועל המאבק עבורו.

בקיץ התשע"ד, כשגיל-עד, נפתלי ואיל נחטפו, קרה פה משהו שאף אחד לא תכנן – לא הממשלה, לא התקשורת, לא המנהיגים: עם ישראל פשוט קם. חילונים וחרדים, קיבוצניקים ומתנחלים, שמאלנים וימנים – כולם ירדו לשטח, חיפשו, חפרו, סרקו, בכו והתפללו. 18 ימים של אחדות אמיתית, לא מהפה ולחוץ; אחדות של בוץ על הנעליים משעות של חיפושים ודמעות על הפנים, מימים של תפילות; אחדות שלא שואלת איפה אתה גר, או איך אתה מתפלל, אלא שואלת שאלה אחת: מה צריך לעשות כדי להציל יהודי?

וכשעברו השנים והגענו לאותו בוקר שחור, שמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, שוב ראינו את העם הזה, את האחווה הזאת, את הכוח הפנימי שלא ניתן לשבור. שוב לא חיכינו לפקודה, שוב ראינו אחים שארזו ציוד, נסעו דרומה ונכנסו לתופת, לא בגלל שהם חיילים – בגלל שהם יהודים.

האחים אלחנן ומנחם קלמנזון, עם האחיין איתיאל, לא שאלו שאלות. הם פשוט הלכו, נכנסו לבארי, עברו בית-בית והצילו חיים. אלחנן נפל כשהציל עוד משפחה. הוא לא נשלח – הוא בחר. הוא בחר בחיים של אחרים על פני החיים שלו עצמו.

וככה נראה עם ישראל כשהוא חי באמת. כשאנחנו ביחד, אף אחד לא יכול עלינו – לא חמאס, לא איראן, לא שום אויב. אבל חלילה, כשהלבבות שלנו מתרחקים, אז כל אויב הכי רופס יכול לשבור אותנו מבפנים. חכמינו סיפרו לנו את זה כבר מזמן, בדורו של אחאב, שאפילו שעבדו עבודה זרה ניצחו במלחמות. למה? כי לא הלשינו זה על זה, כי עמדו כאיש אחד. אבל כשאנחנו מתפוררים מבפנים, כשמילים רעות ושנאות קטנות זולגות לרחוב, אז אפילו בית מקדש יכול להיחרב. כפי שראינו בסיפור של קמצא ובר קמצא – לא בגלל הרומאים, אלא בגלל שנאת חינם שפשתה בעם.

האויבים שלנו מכירים בזה. הם לא טיפשים. הם רואים שכשהלבבות שלנו מחוברים, כשאנחנו מתעלים מעל המחלוקות, אין להם סיכוי. ולכן הם משקיעים בפילוג, בלשסות יהודים ביהודים, כי הם יודעים שאם נישבר מבפנים, הם לא יצטרכו להילחם בנו בכלל. תראו את הידיעות על המרגלים האיראנים. כולם מואשמים בזה שניסו ליצור פילוג – עוד גרפיטי מפלג שהם נשלחו לרסס, עוד קללות שהם נשלחו לרשום – כי גם האיראנים יודעים שכל עוד אנחנו ביחד, הם לא יכולים לנו.

לכן, ביום הזה, יום האחדות, אני לא מדברת על נוסטלגיה – אני מדברת על זהות, על בחירה יום-יומית, רגעית, על היכולת לראות באח שלך אח גם כשהוא שונה או חושב אחרת; להבין שאנחנו לא פרטים בודדים – אנחנו עם, עם עתיק, עמוק, נאמן, ושום אויב לא ייקח את זה מאיתנו.

וכשאני עומדת היום בכנסת ישראל, אני נושאת בלב שלי את אותם רגעים של הקיץ ההוא, שבו ראינו את פניהם של עם ישראל כשהוא במיטבו, ואת היום ההוא שבו שוב קמנו כגוף אחד בלי לשאול שאלות, ובלי הבדל – רק עם נשמה אחת, מלאת אהבה ואכפתיות.

אבל לצד ההתרגשות וההודיה, יש גם כאב, כאב על כך שאותו עם שידע לעמוד כקיר ברזל מול החושך, שוכח לפעמים את הסוד הפשוט הזה, שוכח שהכוח שלנו טמון לא רק בנשק אלא בעיקר בלב, בלב הפתוח, בלב שמבין שאין הם ואנחנו. יש רק אנחנו. ולכן האחדות היא לא פרס – היא אחריות; היא לא רגש – היא שליחות. במובן הכי עמוק, היא גם התנאי לניצחון, כי האויבים שלנו בונים בדיוק על המחלוקת והפילוג האלה. הם יושבים ברמאללה, בעזה, בטהראן, בביירות, וצופים בנו, ממתינים לשסע, לדיבה, להסתה. הם יודעים: עם ישראל מפולג הוא עם שאפשר להכות בו, אבל עם ישראל מאוחד הוא עם בלתי מנוצח.

אז מה זה אומר לגבינו? זה אומר שבמקום לחפש אשמים, נתחיל לחפש אחווה. זה אומר שבמקום לצעוק, נקשיב. זה אומר שלא נמתין לאסון הבא כדי להתאחד – נתחיל מעכשיו, כי לא צריך עוד טרגדיה כדי להתעורר. אנחנו יכולים לבחור באחדות גם בלי דם ודמעות, לבחור לראות אחד את השני ולדבר בכבוד, להילחם על הערכים שלנו בלי לשבור את הכלים של הבית הזה. וכשנעשה את זה, נזכה לברכה ולגאולה, וכשנחזור להיות עם אחד, בלב אחד, לא יהיה כוח בעולם שיוכל לנו, ואף נהיה ראויים לשליחות הגדולה של עמנו. חשוב לומר, אחדות איננה אחידות. אחדות היא אהבה ללא תנאי גם לאלו שחושבים או בוחרים אחרת ממני, מכוח "על כל פשעים תכסה אהבה" ומכוח היותנו עם אחד.

יהי זכרם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זכרם לברכה, נר תמיד לאהבת חינם. תודה רבה.