יום האחדות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, השר, כנסת נכבדה, שותפי חבר הכנסת בצלאל, משפחות שער, יפרח ופרנקל, אחדות היא שאיפה גבוהה, אך היא לא בגדר חזון בלתי מושג. היא בידינו ותלויה במעשינו. כצעד ראשון נדמה שהדבר אשר אנו נדרשים לו הוא להשתחרר מהתשוקה להכניע בנוקאאוט את יריבינו. יותר מדי שנים מפעפעת בשדה הפוליטי תשוקה חסרת אחריות למכה אחת ניצחת, כזאת שממנה הצד השני כבר לא יקום. אבל אחים, גם כשהם מתקוטטים וגם כשהם מנצחים, יודעים להושיט יד לאח שנפל כדי שיקום. אחים לא מחפשים אחר מכה ניצחת זה כלפי זה.

כשהתשוקה לנוקאאוט מנהלת אותנו, הדרך קצרה לעולם מושגים של שואה, פשיזם, מתייוונים, בוגדים, כמו ששמענו היום בשדרות. התבטאויות קיצוניות כאלה לא צומחות בחלל ריק. קיצוניים משקים ברעל את אדמת ישראל ומנביטים בה זרעי שנאה. מהר מדי אנחנו מביעים עמדה, מעט מדי אנחנו מגייסים בתוכנו אמפתיה. מהר מדי אנחנו עוברים לעמדת התקפה או למגננה, מעט מדי מהדהדים את השותפות ומעוררים בעצמנו את היכולת לנהל מחלוקות בצורה הוגנת וראויה, שאין בה מנוצח, מוכה ומושפל.

הרגעים והמעשים הפוליטיים שבהם צד אחד מנצל כוח פוליטי כדי למחוץ את הצד השני הם רגעים עכורים ומעכירים, ולא משנה מי מצוי באיזה צד. הצעד הראשון הוא להימנע מלרמוס את היריב ולהיפטר מתשוקת הנוקאאוט. לא נכון בעיניי להתמודד ולהתמקד עד אין קץ בהשוואות או בדיון על סימטריה, שהרי בכל מקרה שנאה לא מצדיקה שנאה ואש לא מכבים באש. מה שברור הוא שאש השנאה כבר שורפת עלינו את הבית. ועלינו, גם יושבי הבית הזה, יש אחריות להשמיע את קולם של ישראלים רבים מכל הקשת הפוליטית שמתעקשים לעמוד נגד שנאה ובזכות המתינות, המוני ישראלים יותר שקטים, פחות אלימים, אבל לגמרי נוכחים, ישראלים שקצה נפשם ברפש.

בעולמם של כמה פוליטיקאים וכוכבי רשת נימוסים הם חנפנות, ממלכתיות היא התרפסות ואדיבות היא חולשה. בעיני רוב הישראלים זו דווקא דרך מבורכת. כך הם מנסים לחנך את ילדיהם; כך הם מבקשים לנהוג בעצמם; כך הם היו רוצים שיתייחסו אליהם בתור בסופר, בתחבורה ציבורית, בקופת חולים. כך הם מצפים שגם אנחנו, הפוליטיקאים, ננהג.

חבר הכנסת אילן גילאון, זכרו לברכה, איש מרצ, אמר אחרי שהסכים להתקזז עם חבר הכנסת מש"ס דוד אזולאי, זכרו לברכה, שהיה חולה באותם ימים, בהצבעה שהייתה חשובה במיוחד מבחינה ערכית לגילאון וגם לאזולאי: לפני הפוליטיקה יש אנושיות. דווקא במקום כמו הכנסת נכון מתמיד המשפט: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הדאגה מהקרע הפנימי בחברה הישראלית הייתה נוכחת כל העת בבית שבו גדלתי. הוריי עלו לארץ בשנת 1969 ממניעים ציוניים, ושנה אחר כך החליט אבי, שהיה אז בן פחות מ-30, להקים את ארגון גשר לחיבור בין קצוות שונים בעם. למתבונן מהצד זה אולי נשמע חצוף – עולה חדש צעיר, עם עברית רצוצה, מתיימר לאחות בין חלקי העם. אבל כזה הוא אבי. כשצריך לעשות מעשה למען המדינה, הוא קם ועושה. כך כל חייו. האמונה העמוקה הזו שיש לנו אחריות לבנות גשרים בין חלקי העם השונים, היא משימת חייו.

בחייו האישיים מקפיד אבי על הלכות קלה כחמורה, אך נמנע מלשפוט איש או להטיף לאחרים כיצד לנהוג. הוא דבק באמונתו, אבל מחזיק בתפיסה של איש באמונתו יחיה; ליברל כלפי אחרים, אך שמרן ומחמיר כלפי עצמו. הוא בוחר שלא לוותר על ההלכה במרחב הפרטי שלו, אך מבין היטב שבמרחב הציבורי כולם, גם הוא, חייבים לוותר כדי לחיות כאן ביחד. זה בא ממקום עמוק של אמונה בצו העליון של אחדות עם ישראל, שעל פיו בחיים המשותפים כולם צריכים לוותר קצת. נדמה לי שאם כולם היו חיים ככה, בביטחון מלא בדרכם ועם כבוד לבחירות אחרות של אנשים אחרים, היינו רבים קצת פחות.

האחים נועם וישי סלוטקי, זכרם לברכה, שמעו את האזעקות ב-7 באוקטובר ועימן שמועות על מחבלים שחדרו לעוטף, לקחו את אקדחיהם האישיים ונסעו לשם. ככה, באיזו אמת פשוטה ועמוקה. איש לא קרא להם, אבל אחיהם בצרה, אז הם נחלצים לעזרתם. הם עזבו את נשותיהם הצעירות, את שני התינוקות הרכים, ושעטו לעבר המלחמה כדי להציל חיים. בסרטון ממצלמות אבטחה של קיבוץ עלומים שמתעדות את הקרב, רואים את נועם וישי מדלגים בין הכדורים השורקים, מנהלים לחימה ומסתערים על האויב. גם מול עשרות מחבלים הם לא נסוגו, ואיגפו אותם באומץ. כשנגמרו הכדורים באקדחים, הם לקחו קלצ'ניקובים מגופות מחבלים והמשיכו להילחם. הם הבינו שנסיגה או כניעה משמעותן בסבירות גבוהה טבח בקיבוץ נוסף. האחים סלוטקי חיסלו עשרות מחבלים ב-40 דקות של לחימה עד שנהרגו. כה רבים חבים להם את חייהם. נועם היה חילוני, ישי היה דתי, וכל ההגדרות הללו נשמעות משניות להגדרה הכוללת שלהם – יהודים ישראלים שנלחמים על המולדת.

באחד הראיונות אמר אחיהם הקטן שבית משפחת סלוטקי הוא בית ישראלי מגוון – יש בו אחים ואחיות דתיים, חילונים ומסורתיים, יש עמדות שונות ומחלוקות, אך בשולחן השבת כולם יושבים באהבה ביחד. נשמע כמו מתכון טוב לחברה הישראלית. תודה רבה.