יום האחדות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת וכמובן חניכים ממכינת לפידות – ברוכים הבאים, Welcome, לבניין החשוב הזה וליום החשוב הזה, ציון היום החשוב הזה, יום האחדות.

אנחנו עומדים היום לציון יום האחדות, מועד שנקבע בספר החוקים של מדינת ישראל לזכרם של שלושת הנערים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זיכרונם לברכה, השם ייקום דמם, שנקטפו ונרצחו בקיץ תשע"ד. דבר ראשון, אני שמח שיחד עם חילי היקר, הגשנו את החוק הזה, חוק חשוב מאוד. באותם ימים קשים, כשהלב של כל עם ישראל פעם בקצב אחד, נחשף הכוח העצום של עם ישראל. אבות חילונים ואימהות חרדיות עמדו יחד ליד קירות הכותל, חיילים ואזרחים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, וכולם נשאו תפילה אחת, צעקה אחת: "ופדויי ה' ישובון". כשנודע על הרצח הנורא, הארץ רעשה, אך גם אז, לא התפוררנו – להפך, התחבקנו, בכינו יחד, התחזקנו יחד. מתוך האחדות הזו נולד החוק שאנו מציינים היום.

אמו של גיל-עד, שבאמת עסקה בזה הרבה הרבה שנים יחד עם האבות והאימהות האחרים – החוק הזה הוא לא חוק של זיכרון בלבד, אלא חוק שמבקש להחזיק באור שבקע מתוך החושך; חוק שמזכיר לנו פעם בשנה כמה יקר הערך הזה, כמה הוא חיוני לחיים המשותפים שלנו, שזה אחדות ישראל.

ולצערנו, כמו אז גם היום, כמעט עשר שנים אחרי, שוב אנו מתייצבים מול מבחן קשה של אחדות. מלחמת חרבות ברזל חשפה את הרגישות הכי עמוקה והפצע הכי פתוח של החברה הישראלית. שוב אנו סופרים, לצערנו, את הבנים ואת הבנות שלנו שלא חזרו. שוב אנחנו רואים את ההורים, האחים, הנשים היקרות, היתומים שחרב עליהם עולמם. אבל יחד עם הדמעות, ראינו גם משהו אחר. ראינו, למשל, את המתנדב החרדי של זק"א מחלץ גופות מהעוטף; ראינו מתנחל מארח משפחות שפונו מהעוטף; ראינו לוחמים ימנים, שמאלנים, נושאים יחד את האלונקה ואת התקווה. והלב, הלב נקרע. גם אנחנו יודעים שהחיילים שלנו לא נהרגו על הפוליטיקה, לא הקריבו את חייהם בשביל צד במחלוקת. הם נפלו כדי שאנחנו כולנו נוכל לחיות כאן, כל שבט ישראל יחד.

ולא לחינם אמרו חז"ל שבית המקדש נחרב על שנאת חינם. הוא לא נחרב כי חסרו לנו חכמים, הוא לא נחרב כי חסרה לנו תורה – הוא נחרב כי שכחנו מה זה להרגיש כאב של מישהו אחר, מה זה להיות מאוחדים, אחד עם השני. וזה הסוד שלנו לשרוד אלפיים שנות גלות, תוך שואה, פוגרומים, בלי מדינה תקופה ארוכה, בלי צבא. עם ישראל לא התפורר בתקופות ההן, ולמה? כי הייתה בו אהבת חינם. הייתה בו אחדות. כי ברגעי האמת ידענו לעמוד אחד בשביל השני. זה מה שמחזיק אותנו גם היום – לא רק טנקים, לא רק תקציבים, אלא הלב, החיבוק, הסולידריות.

אני רוצה לעצור לרגע ולצטט את רפאל ארווס, אביו של גיבור ישראל סמ"ר שי ארווס, השם יקום דמו, שנפל בקרב במלחמה האחרונה. הוא אמר: אני לא שואל למה הוא מת – אני שואל בשביל מה הוא חי. הוא חי בשביל עם ישראל. הוא בחר להגן על כולם – דתיים וחילונים, יהודים, דרוזים, מזרחים ואשכנזים. הוא ידע שעם ישראל שווה את זה. המשפט הזה צריך להדהד לנו, נבחרי הציבור, 24 שעות, 635 יום בשנה. לפני כל הפוליטיקה צריך דבר אחד, והוא אחדות. עם ישראל שווה את זה.

חברים, אין לנו את הפריבילגיה לשכוח את זה, את החיילים שלנו שנותנים את חייהם כדי שנחיה כאן יחד. איך אנחנו, היושבים פה, לא ניתן את המינימום עצמו – לכבד, להקשיב, להכיל, לנהל ויכוחים, בלי לשבור את הכלים.

וברשותכם אסיים בדברי חז"ל, שכתוב: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". לא כתוב כלי מחזיק התורה, לא צדקה, לא גבורה, אלא השלום, כי במקום שיש שלום כל השאר יכול להגיע, אבל כשאין שלום, גם אם יהיה את הכול, הכול יקרוס.

ביום הזה אני קורא לכל אחד ואחד מאיתנו לשאול מה אנחנו עושים כדי לחזק את האחדות בעם ישראל, ולזכור שהיום הזה הוא רק יום סמלי, הוא יום מבחן, כדי לראות איך אנחנו נעמוד ביום הזה בשביל שנוכל, בעזרת השם, לראות איך יהיה שלום בין האחים. איך אנחנו דואגים שבעזרת השם גם השכינה תשרה בינינו, ובקרוב נראה את בניית בית המקדש. ונראה את כל החיילים שאינם איתנו נמצאים וחוזרים ושבים. וכמובן, פה זה המקום לחזק באמת את החיילים ואת כוחות הביטחון שנמצאים, נלחמים בשעות האלה. הם נלחמים בשביל דבר אחד – בשבילנו, שנוכל לחיות פה, להיות פה. וכל זה תלוי באחדות שלנו. תודה רבה.