הפשיעה הגואה בחברה הערבית והפקרת חיי האזרחים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, ראש הממשלה, חברי הכנסת וחברות הכנסת, האדמה רועדת, הרחובות אדומים, הדם ממשיך לזרום, ואין דין ואין דיין. נשים, ילדים, מבוגרים – משפחות שלמות איבדו את היקר להן מכול, והמדינה עומדת מנגד ומאפשרת לזה להימשך. זו לא חולשה; זו החלטה, החלטה מודעת להפקיר אותנו.

על פי הנתונים של מרכז טאוב, שיעור מקרי הרצח של ערבים לעומת יהודים הוא 1 ל-14. עד 2008 – עד שאתה הפכת לראש הממשלה – היחס ברציחות בין יהודים לערבים היה 1 ל-3; היום? פי חמישה. וכשכבר רוצחים אותנו, 14.8% מפוענחים, לעומת 70% בחברה היהודית, וגם זה לרוב כשהעבריין מתנדב להסגיר את עצמו. 58 נרצחים בחברה הערבית רק מתחילת השנה. מספר מקרי הרצח בחברה הערבית עלה ב-230% בחמש שנים, לא בגלל צירוף מקרים, אלא בגלל מדיניות מובהקת – –

– – של הפקרת חיי אדם.

אנחנו 18% מהאוכלוסייה, אבל סופגים יותר מ-80% ממקרי הרצח. זו לא טעות, זה לא גורל; זו החלטה של ממשלה שבחרה להעלים עין מהמציאות. 85% מהאזרחים הערבים מדווחים על חשש או פחד להסתובב ביישובים שלהם בשעות הערב. זו לא טעות, זו מדיניות.

ראש הממשלה נתניהו, אני מבקש ממך, הנושא הוא הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית, בבקשה להתמקד בנושא. זה חשוב ביותר.

יש לך כישרונות, אבל גם הציבור שרואה אותך, חשוב שיראה שזה חשוב לך.

ראש הממשלה נתניהו, אתה רואה בנו איום דמוגרפי ופוליטי, לא אזרחים, ולכן אתה נותן לפשיעה להרוס את חיינו, כי הפחד שלנו משרת אותך פוליטית.

הבטחת שתילחם בפשע. אתה זוכר את משפחת הייכל? בחורה שישבה איתך בשנת 2012 בוועדה שהזמין אותה אליה חבר הכנסת אחמד טיבי. בשנת 2012. אנחנו, חד"ש-תע"ל, ישבנו איתך לפני שעה, המשותפת ישבה איתך כמה פעמים, וכל פעם הבטחת והבטחת, ומספר הנרצחים עולה ועולה כל הזמן.

זו מדינה שבה משפחות מאוימות, עבריינים שולטים ברחובות, והמשטרה מגיעה אחרי שעתיים. העבריינים מסתובבים בינינו. מאות רוצחים מסתובבים בינינו, בינינו, חופשי מסתובבים. הממשלה הזו רוצה לנרמל את הלא-נורמלי.

החברה הערבית דרשה לאורך השנים מין ניהול עצמי בחינוך ובתרבות. במקום זה, היום החברה הערבית מקבלת פשיעה – מקבלת ניהול עצמי, כולל בפשיעה, והם, הפושעים, הפכו שליטים בכל היישובים הערביים. הפושעים גובים מיסים; הפושעים גובים דמי חסות; הפושעים נותנים מימון; הפושעים פותרים סכסוכים. הם העבריין, הם החוקרים, הם השופטים והם אלה המספקים תעסוקה לחלק מהצעירים.

אל מול תמונה זו הממשלה החליטה לקצץ את תקציב תוכנית החומש, שנועד בדיוק כדי להציל צעירים ממעגל הפשע, להבטיח להם עתיד טוב יותר. אתה, ראש הממשלה, מינית את בן גביר – אדם שנבנה על הסתה ושנאה, במיוחד לערבים – לתפקיד שאמור להגן על ביטחון הפנים של האזרחים הערביים, והמחיר לכך נמדד בדם שנשפך ברחובות. בן גביר ברח, כץ קיבל שליש משרה, והפשיעה? פורחת. ועכשיו הוא חוזר, הכהניסט מקריית ארבע, ושוב הממשלה שלכם עושה הצגה במקום עבודה אמיתית. ברגע הכי קריטי, במשרד הכי חשוב, נתתם לעבריין ושונא ערבים, לאיש ללא כישרונות, להחזיק את ההגה.

כמה עוד אנשים צריכים למות? כמה משפחות צריכות להיהרס לפני שמישהו בממשלה שלך יגיד די, זה חייב להיפסק? אנחנו לא נשתוק, לא נקבל את ההפקרה הזו כמובנת מאליה. לא נסכים להיות פיונים במשחקים הפוליטיים שלך.

אני רוצה לתת לך, ראש הממשלה, עדויות מאנשים, ממשפחות, שנהרגו אצלם אנשים. הילד פהמי אבו מוך, בן 11, בנו של המנוח זיאד, זיאד אבו מוך, מנהל בית הספר שנרצח, שואל כל יום: מה הסיבה שקרה דבר כזה לאבא שלי? האשם אבו מוך, אחיו של המנוח זיאד, אמר לי: אנחנו עדיין בהלם, לא מאמינים שזה קרה לנו, ולמה זה קרה. זיאד היה מנהל בית הספר, היה אהוב על כולם. למה זה קרה לנו? מה התפקיד שלך כראש ממשלה?

עוואד קאסם, אבא של הנרצח עבדאללה קאסם, רופא שנרצח במרפאת ילדים שלו באבו סנאן – אבא שלו רצה להגיע לפה, אבל בגלל עוד מקרה של פשיעה החליט להישאר ביישוב שלו, באל-מזרעה. הוא אומר: אני מאחל שהבן שלי יהיה הקורבן האחרון. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה, בתנאי שמבול הדמים ייעצר. בפשיעה הזאת לממשלה יש יד מכוונת. בהתחלה חשבו שהעבריינים רוצחים אחד את השני, אבל היום גם חפים מפשע משלמים את המחיר, ואנחנו מפחדים. ג'מאל דוואהדי, אבא של אמיר דוואהדי, בן 16 שנרצח כשחזר מהעבודה כמלצר, אומר: שנה עברה ולא קרה כלום. הרוצחים מסתובבים חופשי. איבדתי אמון. אמרתי למשטרה כי הבן שלי הלך לאיבוד וגם התיק שלו הלך לאיבוד, בגללכם. בקיצור, הם לא מעוניינים לטפל בזה.

ראש הממשלה נתניהו, אנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק. ראש הממשלה נתניהו, תקשיב לי פה, בבקשה. אנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק. הנשק הזה, אין בו שום דבר טוב, לא נגד ערבים, לא נגד יהודים, לא במישור הפלילי, לא במישור הביטחוני. אנחנו רוצים לחיות בחברה שאין בה כלי נשק אחד. כשהייתי תלמיד בבית הספר, מי שהיה לו נשק, אנחנו לחשנו באוזניים של כל הקולגות שלנו שהוא משת"פ של הממשלה ולכן נתנו לו נשק. לא היה נשק בידינו. אנחנו לא רוצים לחיות עם נשק.

אני שומע לפעמים אמירות גזעניות על תרבות. אני רוצה לשאול אותך, ראש הממשלה: למה בגדה המערבית, שיש בה שלושה מיליון פלסטינים, נהרגים מדי שנה בין 25 ל-27 ערבים, אחד על ידי השני, ולמה במדינת ישראל, שיש בה שני מיליון, ולא שלושה מיליון, נהרגים 240? למה בירדן, שם 60% הם פלסטינים, מכל מיליון נהרגים עשרה בכל שנה? למה אנחנו שני מיליון ו-240 הרוגים? האם זה עניין של תרבות? למה אצלנו, משנת 1980 עד שנת 2000 היו 84 נרצחים, ומאז שנהיית בשלטון ועד עכשיו זה 1,700? זה 1,700. האם זו התרבות שלנו או שזו תרבות גזענית של הממשלה? זו השאלה המהותית. אנחנו יודעים לחיות ללא נשק. לא צריך נשק בכלל.

ראש הממשלה, יש ענייני אלימות. אין ספק שיש תפקיד למדינה ויש תפקיד גם לחברה. אנחנו, מוטלת עלינו האחריות בענייני אלימות, אבל פשיעה מאורגנת ונשק בלתי מורשה – אתה תעמוד פה ותשיב לי, אם זה התפקיד שלנו, אנחנו, או שזה התפקיד של הממשלה בכל מקום בעולם? פשיעה מאורגנת או נשק בלתי מורשה – האם זה התפקיד של האזרחים או שזה התפקיד של הממשלה, גם בישראל וגם בכל מקום בעולם? תודה רבה.