קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, כבוד חברי הכנסת – כבוד ראש הממשלה, אפשר לקבל תשומת לב? שלוש דקות. אני ניצבת פה מולך, כבוד ראש הממשלה, כחברת כנסת, כנבחרת ציבור, כרעיה, כאימא, כסבתא, כתושבת שדרות. כבוד ראש הממשלה, את שדרות אתה מכיר היטב. את חבל הארץ שלנו, הדרום, העוטף, אתה מכיר היטב, חרף העובדה שאתה בוחר לא לסייר בו עכשיו. הייתי שמחה לסייר בו יחד איתך. אתה יכול לשאול את היושב-ראש מה זה להיכנס לקיבוץ כפר עזה.
כבוד ראש הממשלה, אני רוצה לומר לך – אספר לך טיפה על מה שקרה לי ב-7 באוקטובר. אני כבר לא מדברת על 20 שנה. אתה יודע, כבוד ראש הממשלה, איך אני מתקלחת? הדלת צריכה להיות פתוחה, יש מגבות על הרצפה והחלון פתוח, כי אם יהיה צבע אדום, הסיכוי שלי לא ליפול, לא להיחבל, להגיע ב-15 שניות לממ"ד, הוא כמעט אפסי. ב-7 באוקטובר, אדוני – אני גרה 100 מטר מתחנת המשטרה. התמונה המפורסמת, כשאתה רואה שיורים על השוטרים – זה הבית שלי מאחורה.
אבל זה לא הסיפור האישי שלי. בקיבוץ כפר עזה, בתי מור עם נכדיי, הילי בת השמונה ואייל בן ה-12, וחתני מאור, נצורים בתוך הבית 22 שעות. כשאני, אדוני ראש הממשלה, מסתכלת במצלמות ורואה את מחבלי הנוח'בה הנוראים האלה שמסתובבים ליד חצר ביתי. אני רק רוצה להקריא לך מה קורה בשעה 14:30, אחרי שאני במהלך כל היום – אדוני, אני מבינה שאתה קורא דברים חשובים, אבל אני חושבת שאולי אני בין היחידות שמגיע לי שתסתכל לי בעיניים.
אוקיי. כבוד ראש הממשלה, בשעה 14:30 ביום שבת אני מנסה להתקשר לבתי בכפר עזה, ואז היא כותבת לי: לכתוב. אני רק רוצה לספר לך עוד משהו: בתי הגדולה מור היא עיוורת מלידה. היא גם עורכת דין, שהיום עושה את כל מיצוי הזכויות של קיבוץ כפר עזה, ויש לה משפחה נהדרת. והיא חברת קיבוץ כפר עזה. אז היא רושמת לי: לכתוב. ואני רושמת לה: מה קורה? הרגתם לי את הלב. כי אני יודעת שבכל רגע מישהו נשרף, מישהו מת, מישהו נחטף. ואז היא רושמת: מתח, מחכים לצבא. ואני רושמת לה: אתם שומעים אותם? והיא רושמת לי: ירי, בבית של השכנים. ואז אני שואלת: מה עם הילדים? והיא עונה לי: צבא.
כבוד ראש הממשלה, אתה אבא לילדים, אתה סבא לנכדים, אני לא צריכה לספר לך מה זה השעות מורטות העצבים האלה. ואני שואלת אותך, לא מגיעות לנו תשובות, אדוני? לא מגיעות לנו? הרוגלות זה יותר חשוב מוועדה ממלכתית שתתקיים, שאני אקבל תשובות? אני ולא רק אני, אנשי העוטף. לא מגיע לנו שתבקר? תבקר בנחל עוז, בניר עוז. אתה חייב, אתה ראש ממשלה. אתה לא יכול להיות ראש הממשלה רק של דברים טובים.
אגיד עוד משהו. אני שמחה על מה שקורה היום בעזה, אבל את החטופים צריך להביא. המלחמה בעזה הייתה צריכה להיות לפני 20 שנה. מהקסאם הראשון היה אסור לכם לתת לנו לסבול מבעיות נפשיות, מפחד נוראי. אבל הצבא עושה עבודה טובה. צר לי על המחדל החמור שהיה, ואנחנו רוצים עליו תשובות.
ברשותך, אסיים את הדקה האחרונה. אני רוצה להקדיש אותה, דקת דומייה, לכל החללים. ואני קוראת לך, אדוני ראש הממשלה - -
- - תעמוד בדקת דומייה. כי בעצם העובדה שתעמוד, אתה תראה לעם שלך שאתה גם מתנצל.
סליחה, אין לכם אפילו כבוד לזה?
ראש הממשלה, אתה חושב שזה בסדר? דקת דומייה – אתה לא יכול לשנות את הפרוטוקול?
מצוין, מצוין, תקומו, כן. זו עדות – סליחה, אוחנה.
אני מבקשת. בקשה, באמת מהמקום האישי שלי. וגם אתה, כבוד היושב-ראש, תכבד אותי.
563 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.