קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הבית הזה הוא בית של מפגש בין דעות, בין מגדרים, בין אמונות. הבית הזה הוא גם מפגש של כאבים. היום בוועדת חוקה באתי להציג הצעת חוק שלי בנושא המאבק בפשיעה, בפרוטקשן. התכבדנו בביקור של טל קופרשטיין, האבא הנכה של בר קופרשטיין, שמאוד קשה לו לדבר, שעמד על זכותו לדעת למה הוא לא בבית. הכאב היה עצום. בנמיכות רוח, כמיטב יכולתי, אמרתי לו שאני חושב ש-120 חברי כנסת רוצים לראות את כולם כאן, בבית, ובינתיים אנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לייצר חברה מכובדת, מכבדת, נטולת איומים, שלא מזעזעת את המשילות, את הסולידריות ואת הדמוקרטיה.
מדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, תהיה אור לגויים אם המיעוט שבה ירגיש שאכן זהו ביתו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להגיד לחבריי, לאחיי, לשותפיי, לשכניי חברי הכנסת הערבים: אני חושב שאתם, יחד עם מנהיגות מקומית ומנהיגות מקצועית ברחבי ישראל, חיים במציאות מרובת אתגרים, וצולחים את האתגר העצום הזה בצורה שמכבדת אתכם ואת החברה הישראלית. אני חושב שזאת דוגמה – המיעוט הגדול דובר הערבית מבית אבא ואימא משולב במדינת ישראל, נאמן, מקצועי. אנחנו כולנו צריכים להתברך בכך. עשבים שוטים קיימים תמיד, ותפקידנו להיאבק בהם ביחד. זאת הסיבה שאני חושב שההצעה המעניינת שלך, אולי הספונטנית, חבר הכנסת מנסור עבאס, היא טובה. אני חושב שזה ראוי שבכנסת תהיה ועדה שתעסוק בנושא החברה הערבית. זה יהיה לכבודנו.
אני מבקש לומר כמה דברים בסוגיה אחת קונקרטית שנוגעת במצב הביטחוני ובחברה הערבית, וזו סוגיית המיגון. ברור שככלל אנחנו מזהים שיעור הרבה יותר נמוך של מיגון בחברה, ביישובים, בקהילות הערביות, אדוני היושב-ראש, אדוני השר. זה תוצר לוואי נוסף של שנים ארוכות של השקעות בחסר, לפעמים של הזנחה, לפעמים קיפוח מכוון ולפעמים התעלמות. בכל מקרה, ברור שכאשר אנחנו עומדים מול אתגר שמבוסס על מחסור במשאבים, מחסור בתכנון, ולפעמים גם לצערי מחסור ברצון טוב, מה שצריך לעשות, כאשר יש לנו משאב ויש לנו רצון טוב, זה בין השאר לבסס את ההקצאות המתאימות לא רק על סוגיה של קרבה או על קריטריון של קרבה לגבול או קריטריון סוציו-אקונומי, אלא גם על הסוגיה של שיעור המבנים המוסדיים, מבני הציבור, בעיקר מבני הציבור, שאינם ממוגנים.
אני סבור ששאלת המחסור בתכנון או היעדר התכנון הסדור היא משימת-על של החברה הישראלית, של הבית הזה, וכמובן – של הרשות המבצעת. אנחנו משלמים מחירים על היעדר תכנון לבנייה למגורים, למבני ציבור, לתשתיות, בין השאר באיכות החיים של כולנו. כפי שנאמר, שום דבר רע לא נשאר סגור בתוך חברה אחת; הוא זולג, ושיתופי פעולה בין נשמות – איך אומרים בחינוך? אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם. אז הרוע זולג ומשותף ומחבר בין כולם.
אני מבקש ומצפה, אדוני היושב-ראש, שהבית הזה יהיה מקום שבו הכאבים המרובים, התקוות, לפעמים השונות, החלומות והסיוטים, שלא תמיד חופפים, יקבלו מקום של כבוד, ונוכל להתווכח, לדון לגופו של עניין, בלי לגלוש בכל רגע נתון למריבה, מריבה גדולה.
אני מודה למי שהעלה את הנושא לסדר-היום ומקווה לימים טובים ולחזרה של כל הישראלים והישראליות, מתים וחיים, ממש עכשיו, בשבוע הזה, הביתה. תודה רבה.
467 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.